יש מעלית למקדש שווה דגון וזה כבר לכשעצמו שווה!

בניגוד לכךכי בורמה היא מדינת העולם השלישי ורבים מתושביה חיים במחסור של מים, חשמל ותשתיות, נהנה מקדש שווה דגון  ביאנגון, מפירוטכניקה מודרנית של אורות סגנוניים, המשווים למקדשים אור יום ושמחה.
המקדש עצום ובנוי בעצם כקומפלקס של מקדשים רבים. המאמינים מסתובבים בין המקדשים השונים. איש, איש ואלוהיו.

לנו, נותר לשבת באיזו פינה ולהנות מהאנרגיות הנוצצות בשלל צבעי ניאון, אהובים על אלים ומאמינים. מתפילות הכוהנים. מהמוני העם הנחמד הזה, המשוטטים עם שקיעה ברחבי המקדשים.

נשמח מאוד לחזור ליאנגון ולו רק, כדי להגיע למקדש שווה דגון לעת שקיעה.

 5/5

טיפ שימושי: היות וערכנו בבורמה מסלול מעגלי, התחלנו ברנגון וגם סיימנו ברנגון. ניתן להשאיר בשמירת חפצים במלון, מזוודה שאינכם רוצים בה בטיול בבורמה ולאסוף אותה בסיום הטיול, בחזרתכם למלון.

בורמה 2012

שיט באגם אינלה הוא בהחלט חוויה תיירותית

שהייה של כשלושה ימים באזור, בהפלגות באגם. הביא אותנו לפינות נחמדות אך גם תיירותיות.
עגבניות הגדלות על איים צפים, קסמו לנו במיוחד, כיאות למורשתינו החקלאית.
פחות אהבנו את "תצוגת הילידים" בחנויות ובאתרים. אם כי החיוך הרחב שלהם, פיצה על הכל.

את השווקים הצבעוניות שעל גדות האגם חיבבנו יותר וגם את אתרי העתיקות, אשר הזכירו במעט את מקדשי קמבודיה.
בסך הכל, טיול חביב והפלגות נעימות בסירה קטנה בין הכפרים הצפים, חלקות גן הבית והמקדשים.
והטיפ החשוב ביותר ממני אליכם: (בסיגנון של מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה 🙂 ) –  החשוב ביותר הוא לקחת עימכם שפתון לחות…!
ללא שפתון, השפתיים חרבות מהרוח המהלכת על פני המים ואפילו שתייה מרובה, לא הצליחה להחזיר לשפתיי את הלחות שניטלה מהן.
אולי בגלל שפתי היבשות, אולי בגלל התיירים הרבים שבאזור, אולי כי בעבר, כבר טיילנו באגם ה"טיטיקקה" שבפרו על אייו הצפים. באגם הגדול בקשמיר, בכפרים הצפים בקמבודיה…ואולי כי אנחנו מחפשים בטיולים שלנו מקומות נסתרים יותר, תיירותים פחות…
לא יצאנו מגדרנו באגם אינלה. חווינו חוויה נחמדה מאוד. נינוחה. מחויכת ותיירותית.
לנו במלון הטוב הזה : Inle Lake View -( ארוחות הערב במלון היו מעט יקרות ופלצניות מדי לטעמנו. למחרת בערב, גילנו כי ניתן לצאת משער המלון בדרך עפר למסעדות מקומיות, עממיות יותר וזולות.)
בורמה 2012

בדרך לאגם אינלה, עצרנו במערת פינדאיה וטוב שכך.

אחרי הר פופה, נעשנו חשדניים לגבי טיפוס למקדשים / מנזרים / מערות מרובי מדרגות למטיבי לכת, שזה ממש לא אנחנו.
שמחנו למצוא מעלית למערת פינדאיה, אשר חסכה לנו את הצורך לקטר. אולי קראו הבורמזים את רחשי ליבנו, אחרי הטיפוס המייגע להר פופה.
נכנסנו למערה. החלק במערה שאינו פעיל יותר מבחינה גאולוגית עמוס פסלי בודהות מוזהבים. נראה היה כאילו הוכרזה תחרות ברחבי בורמה: "מי תורם את הבודהה הכי הגדול והכי מוזהב"… התוצאה, מסנוורת בכל קנה מידה. ולנו נותר רק לטייל במערה ולהשתהות.
בהמשך, עוברים לחלק הפעיל של המערה. נטיפים וזקיפים בכל מקום. לחות חלקלקה ושוב פסלים מוזהבים, המעצימים את החוויה הגאלוגית של מערת הנטיפים.
בקיצור, מומלץ ביותר ושווה את הסטייה בת כשעתיים וחצי מאגם אינלה. הבונוס הנוסף יהיה הנוף היפיפיה בדרך מהמערה לאגם.

פינדאיה 2012

עוד על בורמה: 
אינלה מקדש שווה דגון רנגון 

קראו נא את הספר הזה: "הדרך הארוכה אל החוכמה" מאת יאן-פיליפ סנדקר

בספר, אגדות עם בורמזיות, המאפשרות הבנה נכונה יותר, של המגוון האתני והאנושי הרחב של אנשי בורמה.

אגדות תמימות של עם מקסים. וכמו חיי המקומיים, שאינן פשוטים כלל, במציאות הדלה של בורמה, כך גם האגדות. רובן, אינן מסתיימות בסוף טוב.
מצחיק לקרוא את סיפור העם הידוע: "מעשה בכובעים" – סיפור שיש לו ואריציות ועיבודים רבים. בטח אתם זוכרים מילדותכם, את הכובען שהכין כובעים יפים ובדרך לשוק נרדם מתחת לעץ גבוה. כאשר התעורר הכובעים שנעלמו היו חבושים לראשי הקופים בצמרות העצים… לאגדה הבורמזית, יש סוף מגניב.

אז אם אתם בכיוון של בורמה, שזה כיוון חיובי מאוד, עשו לעצמכם טובה וקראו את הספר המקסים הזה קודם הטיול.

השעון של ראש ממשלת בורמה, או נו,שב הביתה

 

שעון דוקסה ישן

ביקור או נו ראש ממשלת בורמה ,בישראל היה הביקור הדיפלומטי הראשון של ראש מדינה זרה במדינת ישראל הצעירה.
ב-29 במאי 1955.
אהרון, אביו של בעלי היקר, היה שוטר רכוב על אופנוע  וליווה את שיירתו של או נו, ברחבי הארץ.
בתום הביקור, העניק לו  או נו שעון דוקסה עם חתימתו חרוטה מאחורי השעון.
שנים, היה השעון טמון אצלנו במגירה. בביקור האחרון שלנו במינאמר, נוצר קשר עם ביתו של או נו, טאן טאן נו . וכך השעון, מצא עצמו מוחזר למינאמר לביתו של או נו, כמחווה דיפלומטית בין ישראל למינאמר.
נ. ב : 1. הסקוטצ' הירוק, הוא תוספת מאולתרת משנות ה90 שלנו…
2. או-נו אז, מאוד התלהב ממדינת ישראל הצעירה ובן-גוריון ולקח איתו זרעי שיטים מהנגב. ועד היום, גדלים עצי שיטים ישראליים במניאמר. ואפילו נקראים שיטים, בסלנג המקומי, בלי שידעו, כי זה הוא בעצם שם בעברית.
3. את השעון, שלחנו למינאמר בעזרתה של חני ארנון מנהלת AICAT בערבה.  בפעם הבאה כשנגיע למיניאמר, בטח נבקר את השעון בביתו החדש-ישן.

למידע נוסף על ביקור או נו בישראל: לחצו כאן

 

אז,טרם ידענו, כי נגדל אבטיחים בערבה

בראנגון של שנת 1985, פגשנו לראשונה באבטיח צהוב. מי היה מאמין… שבמקום אבטיח אדום, מגדלים בבורמה אבטיחים צהובים. סקופ כזה היה שווה צילום. לימים, הפכנו להיות חקלאים בערבה וגידלנו אבטיחים… אדומים…
אבטיח צהוב, לא אכלתי מאז.

 

הר פופה ( ליד פגאן מינאמר) איתגר אותנו לטיפוס ארוך

זה שאיתי שונא לטפס ובכל זאת הוא נכנע לאתגר

והנה, עלינו 820 מדרגות  על מנת להגיע למקדש השלווה הנמצא בראש הר הגעש פופה:

820 מדרגות, אם ספרנו נכון. ויחפים… כי ההר קדוש.
מבריחים קופים מתוסכלים  כי הם רעבים ומציקים, בעזרת מקל מענף עץ, כי זה מקובל ואף נדרש.

כשהגענו למעלה, היה נחמד וזהו.
לא נפלנו מתדהמה.

ואז ירדנו חזרה 820 מדרגות. יחפים ועם קופים מציקים.

תצפית מרהיבה אל ההר

אחר-כך, לקח אותנו מדריכנו למסעדה, ממש מול הההר שעליו המקדש עם 820 מדרגות, קופים יחפים, הלוך וחזור.
וזאת משום האוכל הידוע כטעים להפליא וכךבאמת היה.
והנוף, הנשקף משם היה מדהים. במיוחד כי לא היה צריך לעלות עבורו 820 מדרגות ועם קופים מציקים…

אחרית דבר

זהו. מאז אנחנו בודקים בחשדנות, כל עלייה לאיזה מקדש גבוה באיזה מקום קדוש, שמא יש תצפית שווה יותר ממול. או אולי איזה מעלית נסתרת?

הר פופה מינאמר 2012

טיול מתקן במניאמר

מרץ 1985 מוצא אותי בבורמה. חולה, למרבה התיסכול, כי אז, הויזה ניתנה רק לשבוע והיה מסלול די מוטרף שהיינו אמורים לעשות, כדי להספיק לראות את כל נפלאות בורמה בשבוע. נגררתי חולה לפגאן וכל מה שאני זכיתי לראות היו בתי שימוש. וכשאתה חי מעשרה דולרים ליום לזוג, כולל הכל. גם בתי השימוש הם לא משהו. וכך, בשנת 2012, הגענו לתיקון חזרה למינאמר והפעם היה טיול מקסים ולא זכיתי לסקר רק בתי שימוש.
מינגלבה…
התמונה העליונה 2012. התחתונה 1985. לא הרבה השתנה מאז, למרבית המזל.

מזכרת נצח מטיול של פעם – יומן מסע במחברת שורות.

טרם היות אינטרנט ושאר פלאי הטכנולוגיה, השתמשנו במחברת. המחברת היתה כל עולמנו בטיול. רשמנו בה יומן מסע.
חוויות. קשיים. טיפים מחברים, למקומות בהם טרם ביקרנו.
טיפים לחברים, מהמקומות בהם אנחנו טיילנו, שלא נשכח לספר.
רשמנו בקפידה כל פדיון טרוול צ'ק (יודעים מה זה בכלל?)…
כתובות של חברים איתם נפגשנו בטיול. בקיצור הכל.
מחברת אחת לא הספיקה. נוספה לה עוד מחברת ועוד מחברת.
שמרנו עליהן בקפידה ועד היום, הן מונחות בארון למשמרת.

טיפ שלא אשכח לעולם ותיכף אמצא אותו בטח במחברת, כתוב שחור על גבי לבן. היה לגבי התנהלות בפגאן בורמה :
"כשמגיעים לפגאן יש לחפש אך ורק את ליפא העגלון שהיה עגלון מספר 7. העגלון של הישראלים והוא שיקח אתכם לטיול. וכדי שידע שאנחנו ישראלים ויתן לנו מחיר של ישראלים, הוא למד לשיר את שיר "ליפא העגלון"

אחר כך, הרבה שנים אחרי, כשחזרנו לפגאן. והפעם במיניאמר, היו עדין עגלונים. אבל את ליפא העגלון כבר לא מצאנו.

בתמונה מחייך ליפא העגלון, עם כנפי צנחן ישראלי וחבר מהטיול, ששמו נשכח עם השנים.