תמיד כיף להגיע לחוף ים. אבל במקרה של וורקלה, אהבנו הכל פרט לחוף הים.
מבט מהמלון לחוף וורקלה
אולי כי אנחנו, האוהבים את תאילנד וחופיה, קשה לנו ההשוואה. אולי כי הגענו לחוף היותר מקומי, הפחות מטיב עם תיירים.
מחלון חדרינו במלון, המשכשך ממש במי הים. צפינו בהתרגשות בתהלוכות הרבות של הינדים השוטפים מעליהם את אפר מתיהם בממי חוף הים. החשק להיכנס למים ובטעות לבלוע מי ים מעורבים באפר מתים, אזל לנו.
יצאנו לשוטט בסביבה. הררי זבל במורדות החוף, חיזקו את החלטתנו בקשר לאי-רחצה בחוף וורקלה. מקסימום, בבריכת המלון. גם אז, לא ממש בחשק.
ומה עושים אם כן בוורקלה? ציפו מאיתנו לשוטט בטיילת הגבוהה שמעל החוף. מסעדות ובתי קפה. חנויות ושאר מיני סחורות תיירים. אז שוטטנו. אכלנו, קנינו פה ושם. הצלחנו לשבור / לקלקל את סטריוטיפ הישראלי העומד על המקח. כאשר רכשנו חולצה רקומה, הצענו למוכר לשלם יותר ממה שביקש. המוכר ההודי נכנס להלם: "אתם בטוחים כי אתם ישראלים"? שאל והסכים להצטלם עם החולצה…
חולצה רקומה ומוכר הודי צנום
שוטטנו במקדש הצמוד לחוף ובשוק הקטן ואז גילנו בפתק זעיר אשר הוצמד לאחת המסעדות אודות פסטיבל פילים למחרת בקולום. מה שהוביל לאחד מהחווית הנהדרות להן זכינו בטיול.
פיל ורוכביו
לקולום הגענו מעט מוקדם מדי. הפסטיבל רק החל להיווצר: פילים גדולים החלו להופיע מכל קצוות העיר. מקושטים עדיים מוזהבים, מובלים בידי בעליהם הגאים. חבורות נרגשות של מקומיים החלו לגדוש את הרחובות שבן רגע התמלאו בפילים הענקיים ולא השאירו מקום.
פסטיבל פילים בקולום
דוכני אוכל צצו בכל פינה. אומני קתאקלי החלו באיפורם המסורתי הארוך והמסובך והסכימו בחפץ לב, כי נציץ בהם. מעגלי מתופפים החלו להיווצר והפילים הוסיפו להגיע.
איפור אומן קתאקלי
החום והלחות, שיקולי בטיחות נסיעה בדרכים החשוכות של הודו והשעה המאוחרת הכריעו את הכף והתחלנו לחזור למלון המרוחק כשעה מהכפר קולום. בדרך, ראינו פילים מקושטים בדרכם לחגיגה. תהלוכות פסלי אלים ואלות ביזארים, כמו שיש רק בהודו.
פסל אל הינדי
וורקלה וקולום הסמוכה אליה נשארו כזיכרון יקר, אך לא בגלל הים. וכשנרצה חוף וים, ניסע למקום אחר.
שייט כורסא בכומרכום (מים סכורים) התאים לו כמו כפפה
כי אם יש משהו שהוא אוהב במיוחד זה שלא צריך לטרוח בטיול: מישהו כבר טורח עבורו ומה שנותר לו, זה לשבת בנוחות על הכורסא. לתת לבריזה הקלה לצנן אותו. לבהות בנופים היפים, המתחלפים בשלווה. לפצח לובסטרים שבושלו במיוחד עבורו. להתענג על הרגע. על המקום. התאים לו כמו כפפה.
נעזוב את זה, שהיינו צריכים לדלג מסירה לסירה על מנת להגיע לבית הסירה הפרטי שלנו כי בסוף הגענו בשלום.
התמקמנו על הכורסאות. הצצנו בפנים הסירה ושמחנו על ששמענו בקולו של סוכן הנסיעות ההודי / ישראלי שלנו מקוצ'ין, אניל, אשר יעץ לנו שלא לישון בבית הסירה בלילה, אלא ליהנות מההפלגה ולחזור לישון בביטחת חדרנו הנחמד במלון שעל שפת הים בכומרכום (Kumarakom).
לא להתקע בסירה, בלילה ללא מזגן בגלל הפסקות חשמל או גנרטור כושל. צדק. אנחנו מפונקים. בעיקר שזה נוגע לאיכות המזרון, הכרית והמזגן. לסיכום – ארבע שעות הפלגה בבית סירה, עשו לנו את זה. מעבר לזה, מתאים לחובבי שייט.
יום קודם: בטווח קרוב למלון הנחמד שלנו, שמורת ציפורים. אותן שמענו מפזזות על ענפי העצים הגבוהים. רק התחלנו לצעוד ומיד צץ זקן בעל סירת משוטים קטנה. מובן כי שיתפנו פעולה עם הזקן ולא השארנו אותו לשוטט לבדו בשמורה. הצטרפנו אליו לסיור שייט במי הנהר, קרוב לשמורת הציפורים. ודווקא שם, היות ושטנו ביובלים הקטנים, בסירת משוטים קטנה של זקן אחד נחמד. דווקא שם, נהנו ביותר מהצצה לחיי המקומיים הגרים על יובלי הנהר: רחצה וכביסה. בישולים ושלווה ביתית. וגם עופות מים בודדים, שהצלחנו לראות פה ושם כיאות לשמורת ציפורים.
מדינת קרלה – סוג של הודו רכה יותר. זהובה יותר. פחות קשוחה. קלה יותר לעיכול.
קניקומה. פרח העץ הלאומי של מדינת קרלה
העץ הלאומי של מדינת קרלה נקרא : קניקומה או אמלטס (Amaltas or Kanikonna)
העץ פורח לקראת ראש השנה ההודי בקרלה, הנחגג ב14/4 בשונה משאר מדינות הודו. על פי המסורת, האמא, מכינה את הבית לחג: מנקה ומטהרת (מזכיר לי את נקיונות פסח) ומכינה את הבית לפוג'ה חגיגית. עיקר הפוג'ה יהיה מגש גדול עליו עורכים פירות, מטבעות כסף, ממתקים , פרחים ובעיקר פרחי הקניקומה, שאי אפשר בלעדיהם. הילדים נלקחים לפוג'ה, בעינים עצומות. כאשר הם פוקחים את עיניהם, הדבר הראשון שיראו יהיו המגשים החגיגיים. היום נמשך, כאשר הילדים מתרוצצים בין הבתים ומקבלים מטבעות למזל וברכה.(הסבר מפי הנהג שלנו בקרלה: סנדוש בעל השפם)
במדינת קרלה, הכל רגוע יותר. שלו יותר. פחות מלחיץ.
אסור לקבצנים לקבץ נדבות ברחובות וזה עוזר לנו כתיירים. (להם כנראה פחות).
בקרלה נקי יותר ממדינות שכנות. (בעיקר אם מגיעים ממדינת טאמיל-נאדו, המאוד לא נקייה, בלשון המעטה).
אחוז המשכילים במדינה, הוא הגבוה ביותר במדינות הודו. הנופים מדהימים, המסאג' משובח והאוכל מצוין.
ואם בחרתם לנסוע בפעם הראשונה להודו, נראה שזה יעד מצוין אך ורק בעונה המומלצת. מעבר לזה, חם ולח בצורה מוטרפת.
מסלול טוב בקרלה, יכלול כמה מקומות שאין להחמיץ: מונאר, שיט בנתיבי המים באזור כומרכום-אלפי, וורקלה וקוצ'ין עצמה.
הכל תלוי בזמן אשר הקצבתם לעצמכם לטיול ובדרך בה אתם מטיילים. את הטיול שלנו, ערכנו בעזרת נהג ורכב וזה איפשר לנו להגיע ליותר מקומות בפחות זמן.
"בואו, תטעמו משהו" – הזמינו אותנו עינהם של בני המשפחה בדוכן המשפחתי שלהם בחצר המקדש במדינת קרלה
למקדשי קרלה, אסורה הכניסה למי שאינו מאמין בודהיסטי. אבל הסיפור האמיתי שלהם, מתרחש בחצר המקדש, שהיא בדרך כלל שוק גדול, עליז וסגנוני.
ואם להיכנס לקודש קודשי המקדשים חפצתם, כדאי שתשנו יעד, למדינת טאמיל נאדו השכנה. היא מדינת המקדשים האולטימטיבית ואין לה מתחרים בנושא.
לפעמים, מה שנחוץ הוא רק אהבה וחיבוק. באשראם האם המחבקת מחלקים אהבה ללא תנאי. רצוי לבדוק מראש באתר כי אמה, האם המחבקת, נמצאת באשראם ולא במסע מחוץ לו.
לא יצאנו מגידרנו, אבל אני מכירה חברות אשר נוסעות כל שנה לאשראם הזה במיוחד.
השפה המדוברת בקרלה נקראת מלאילאם, נשמעת עגולה ומצחיקה. אנשי קרלה בעלי עור שחום יחסית. כיאות למדינה טרופית חמה ולחה. אנשים חביבים וצנועים שאינם מציקים יחסית לשאר ההודים.
ארץ טרופית שגדלים בה סוגי תבלינים אקזוטים רבים כמו פלפל ירוק או שחור, הל (קרדמון), מוסקט, קינמון וכדומה.
פרט לטיולים מהנים מאוד בגנים איורוודים בוטניים ומטעי תבלינים, התבשילים מצוינים ואין כדוגמתם בהודו כולה.
אפילו אורז מיוחד יש בקרלה. גרגיריו שמנמנים וגדולים מאוד. שונים בצורתם ובטעמם מהאורז הבאסמטי, השולט במאכלי האורז של הודו כולה.
הידעתם שלעלי הבננה עצמם סגולות רפואיות? לא סתם, מגישים בהודו את הטאלי המסורתי, על עלי בננות. בדרך זו, גם נחסוך בכלי הגשה וגם נרוויח סגולות בריאות טובות מעלי הבננה המשמשים כצלחת חד-פעמית.
מכל סוגי הבננות שדגמנו, אהבנו ביותר את הקטנטנות, אשר גודלן כאצבע.
מטעי הקוקוסים הרבים, של קרלה, מספקים גם הם תוספת עשירה למזון, ההמתבשל ברובו בחלב קוקוס. מקסים לעצור בבתי מלאכה הקטנים הנמצאים לצד מטעי הקוקוס ולצפות כיצד מנוצלים האגוזים לתעשייה: יצירת חבלים, אריגים, כלים, שטיחים, חמרי בערה ואפילו דשנים. ואולי תמצאו גם מקומות בהם מפיקים סוכר קוקוס, שמן קוקוס וקמח קוקוס, הנחשבים כמאכלים בריאותיים בטרנד העולמי העכשווי.
אם תסתובבו ברחבי העיר קוצ'ין, תוכלו למצוא מגני דוד רבים, בחצרות ובבתים, שריד לקהילת יהודי קוצ'ין המקורית. קהילה שרובה כבר עלתה ארצה. בלחש, סיפר לנו מוכר בחנות, כי הם מאוד מתגעגעים ליהודים שלהם, שעזבו את קרלה ועלו ארצה. במקומם, הוסיף ולחש, הגיעו תושבים אחרים, פחות אהובים.
ולסיכום: מדינת קרלה היא מדינה טרופית, המשלבת נופים משובחים, מאכלים טעימים ביותר, תרבות עשירה ואפילו חוף ים, הכל במידה שלא תוקפת אתכם, כמו שהודו יודעת לעשות.
נ.ב הדבר היחיד, שהיה חסר לנו בביקור במדינת קרלה, הייתה האומנות על כל סוגיה. בשבילה צריך כנראה להגיע לרג'סטאן הצבעונית. זה כבר סיפור אחר.
הדרך המתעקלת למונאר, מאתגרת ללא ספק ומעלה בגרון, מאכלים הודים מתובלים, שנאכלו לא מזמן.
נהגינו, לחץ ארוכות ורבות על צופר המכונית, מזהיר את הבאים ממול. הנוף הנשקף מבעד לחלונות המם אותנו. הרגשנו שאנחנו ממש בתוך ציור: "נוף מצויר בתה". מבט מקרוב על שיחי התה, הראה שכולם גזומים בקו אחיד. ממש כמו גן זן יפני גזום בקפידה.
למדנו כי קטיף התה, כל שבעה ימים מחדש, מבצעות נשים בלבד, שהן בעלות אצבעות עדינות . יתכן וזו אגדה שובינסטית, המאפשרת לגברים הודים להשתמט ממלאכה קשה כזאת, ובמציאות ההודית , רק נשים יכולות לקטוף במטעי התה. העובדות, ברובן פועלות המגיעות לקרלה ממדינת טמיל-נאדו, הענייה יותר מקרלה. וזה מלמד, כי לכל מדינה, יש פועלים זרים, עניים אף יותר. המגיעים, ממדינה אחרת. לעבוד בעבודות קשות, שהמקומיים לא ממש אוהבים לעשות.
חוץ מלהתלהב מהנוף המדהים, טיילנו במטעי תבלינים וצמחים איורוודים. בבתי חרושת לתה. בשוק מקומי מקסים ובו ירקות מענינים שמעולם לא ראינו קודם. "אנחנו עשיתי" מסג'ים איורוודים, קרלה סטייל. מלאי שמנים ארומטים (בהודו, מסתבר, שנשים עושות מסג' לנשים וגברים – מסאג' לגברים. היה מישהו בינינו, שלא אהב את הבחירות הללו והיתה מישהי בינינו, שהרוויחה יותר מסאג'ים על סמך עובדה מצערת זו). מופעי קתאקלי ואמנות לחימה מקומית וכמובן שלגמנו הרבה מאוד צ'אי הודי משובח הגדל במטעי התה שסביבנו. בסיכום עולמי, אחד מהנופים היפים ביותר שדגמנו. מונאר פברואר 2010
אמנות קאתאקלי: סיפור – משחק בו השחקן מספר ומביע רגשות באמצעות תנועות הגוף והעיניים.
איפור והכנת השחקן אורכת שעות ארוכות. לעיניים, להעצמת המבע, מוחדרים גרעיני מלון, על מנת להאדימן.
את אמנות הקאתאקאלי לומדים שנים ארוכות בבתי ספר מיוחד בקרלה.
השחקן המאופר, צולם בעת פסטיבל פילים מגניב בעיר קויאם שליד החוף המפורסם וארקלה בקרלה.
