תגית: טיול משפחתי

אליהו הנביא דאג להוריד עבורנו שלג,  בפסח 2015 באתר הסקי קפאוניק בסרביה.

חיפשנו, כמו יותר ממליון ישראלים, יעד בחו"ל לחופשת הפסח המשפחתית שלנו. הגענו להחלטה קצת משוגעת: חופשת סקי בפסח.
משוגעת משום שאנחנו משפחה די משוגעת (כך אומרים) ומשום שסמכנו על כוח עליון שיוריד עבורנו שלג בסוף מרץ…
אחרי טיסה מאוד קצרה (כשעתיים וחצי, כמו נסיעה מהערבה עד לתל-אביב)  וגם לא יקרה במיוחד. (כעת, אמורה הטיסה להיות זולה יותר, כי כבר אין לאיר סרביה מונופול בלעדי על היעד) וגם סנדביץ' אחד, די עלוב של חברת התעופה והגענו לבלגראד.
משם, יש צורך בנהיגה של 4-5 שעות עד למלון. עצירה קצרה לשם הצטיידות בבורקסים חמים ושתייה. (כיאות למדינה עם עבר טורקי), נופים הרריים מושלגים וכפרים מנומנמים והגענו למלון באתר הסקי קפאוניק ( Kopaonik ).
המלון  Grand Hotel & Spa  אמנם בדרגת תיירות ארבעה כוכבים. אך מעוצב בסיגנון סובייטי, מעט שמרני ולא  ממש מדליק.
מה שכן שמייחד את המלון ועיקר קיסמו: לא תצטרכו לבזבז זמן: היישר מארוחת הבקר למסלול הסקי ובחזרה.
חוץ מזה, המלון מתפקד כמו עיר קטנה, שיש בה הכל. מבריכות, סאונות, חמאם טורקי, מסאג'ים זולים, מסעדות, מועדני כושר, מגרש כדור סל, מערת מלח קפואה (שלא העזנו להיכנס אליה)  ואפילו באולינג. הכל בתוך שטח המלון המחומם.
שבוע, הם עשו סקי ואני וספר טוב, התחרדנו בעצלנות סמוך לאח העצים  הבוער שבלובי, עם כוס תה חם בלימון. לא היה לי צורך בבגדים חמים כלל, למרות שהבאתי עימי אספקה גדולה, כי סובלים במלון מעודף חום ולא מקור. ובלילה,במינוס 5 מעלות, פותחים חלון כדי לחמם את החוץ ולהתאורר. ובשעה חמש אחר הצהרים, לקראת חשיכה, כשהגולשים שלי חזרו מהסקי היישר למלון, שיכשכנו בבריכת המים החמים החיצונית, המעלה אדים ומניסה את המינוסים אשר נמצאים בשלג שבחוץ, עד שקפא לנו האף.
אז הנה, הסגרתי סוד כמוס, ששמרתי שלוש שנים: הייתי בחופשת סקי.
נ.ב מהצצה כעת באתר הסקי הנ"ל, מסתבר שאליהו הנביא פועל גם השנה.
חג פסח שמח !

סרביה 2015

הלונלי פלנט המליץ לנו מאוד להגיע להר פו-צ'י-פה. אז סמכנו עליו ונסענו לשם.

יש כמה דרכים להגיע מצ'אנג ראי לצ'אנג מאי . הלונלי פלנט, בחר עבורנו את הדרך הארוכה יותר. נסענו קודם, כאמור, לתצפית בהר פו-צ'י-פה ומשם  המשכנו בדרך הארוכה לצאנג מאי. כמה שעות יותר לא ממש מזיזות לנו. שהרי אנחנו אנשי הערבה המתורגלים למרחקים ארוכים. בקיצור, הגענו.
למרגלות ההר,  מבחר מכובד של דוכני ממכר למזון וגם חולצות יפות רקומות עם שם המקום באנגלית ותאית, המתכווצות בכביסה. (אזהרה מנסיון . חחחח) באמצע שום מקום. שום תייר נוסף לא נראה באופק ולא יכלתי שלא לתהות האם הם בכלל מצליחים להתפרנס כך, או שפשוט הגענו ביום חלש, או מעונן לתצפית. בכל אופן, תרמנו חלקנו וקנינו שתייה וחולצה רקומה מתכווצת.
התחלנו לעלות בהר. באיזה שלב בדיוק, הוא פרש והחליט לחכות לנו (לי ולצעירים) שנחזור… אני לא ממש יכולה לזכור. אבל אנחנו (אני והצעירים) המשכנו לעלות בהר. היה שלב, שגם לי היו מחשבות פרישה, אבל התביישתי בהן והמשכתי. הגענו למעלה. תצפית יפה מאוד על תאילנד ולאוס. האם זה באמת היה שווה את כל הטירטור? אני לא ממש סגורה על כך. אצטרך לשאול את הצעירים.
אחר-כך ירדנו את כל העלייה והמשכנו בנסיעה דרך פאיו לצ'אנג-מאי.
Phu-Chi-Fa 2013

עכבישי טרנטולה מטוגנים, לא תודה. ממש לא התלהבתי. בעיקר פחדתי שהאישה החייכנית הזו, בבגד הכחול, תזרוק עלי עכביש חי.. אמאל'ה !!!

לא ברור, מהיכן היה לנו אומץ, לגרור איתנו שני נערים צעירים (13,15) ולנסוע דווקא לסיור עומק בקמבודיה כבר בשנת 2007.   אבל היה סיור מרתק בקמבודיה של אחרי המלחמה. באתרים שתיירים טרם הגיעו אליהם. (להבדיל מאנקור-ואט המפורסמת שבסיאם ריפ). דילגנו בין עתיקות, כמו  היינו לפחות אינידאנה ג'ונס. מוקשים היו בכל פינה ואפילו עכבישי ענק. היה שלב, בו הלכנו אחרי האנשים החייכנים האלה, שרצו להראות לנו את "חוות העכבישים" ואז הבנו, שאין דבר כזה באמת, סתם חורים מפחידים שבהם שרצו עכבישים מפחידים. חוויה היתה – ללא ספק. תפשנו את קמבודיה ממש בזמן.

אז לא להתעצל ולטוס לקמבודיה, רק שעת טיסה מבנגקוק : לסיאם ריפ או פנום פן.

עונת הקיץ שלנו, מקבילה לעונת המונסונים הגשומה במזרח אסיה. אז בואו נדבר על הגשם

מונסון של קיץ

בדרך כלל בחרנו לטוס בקיץ לתאילנד, שם המונסון פחות נורא ביחס לשאר הארצות באזור.

אבל אף אחד לא מבטיח לכם מראש, מונסון חביב. כזה שיורד רק אחר-הצהרים ונרגע לעת ערב.
בשנה שעברה הגענו לתאילנד במאי והמונסון היה פופאי… התוכניות להיות בים, התפוגגו מול הגשמים העזים וחיש ברחנו לבנגקוק.
הצד של קו – סמוי, נוח יותר בתקופת המונסונים וגשום פחות מהצד של פוקט וקראבי. לכן קו-סמוי, הוא הימור טוב יותר בתקופת המונסונים.

ובתמונה: חמש דקות קודם, השתזפנו בשמש ואז פתאום השחירו השמים והתחיל  לרדת מבול. 

"חשבתי שאת אחותו הגדולה"… מחמאה אדירה, שקבלתי מצעירות ישראליות, בעת המתנה לטיסה מומבאי – דלהי…כנראה שהיו קצת עייפות ובכל זאת, לקחתי.

טיול עם הילד, כשהתפקידים מתהפכים, והוא הופך למבוגר האחראי ואני סתם אמא, אשר מנסה לצבור כמה שיותר שעות עם הילד, לפני שארד לאחור בסולם העדיפויות הפרטי שלו.
וכך, מוצאת עצמי בטיול מפנק וגם קצת קשוח, קצרצר אבל באווירה. מצליחה להזיע נואשות בשיעורי יוגה ברישיקש. לאכול אוכל איכשהו הודי של תיירים בזולות לצד הגנגס. למעוד אלף פעמים על "עוגות קקי" לצד מליוני הודים, פרות, קופים, טוסטוסים וטוקטוקים. לבהות בגנגס השוצף שעות ללא תזוזה. לשמוע בשעות הנסיעה הארוכות, קורות חייו של הנהג, המכין את הרקע למועד התשר שיגיע. לחלק טיפים לכל עובד שירות, על מנת להרגיש מעט נוח יותר עם עצמי, כשמישהו טורח עבורי. לא להתבייש ולהזמין בבית המלון ערמת כריות נוספת, שאולי יאפשרו לי לישון טוב יותר ולהיות עייפה פחות. לעצום עיניים בנואשות, כשילדות יפות, מוכות כינים ומלוכלכות מקבצות באלימות נדבות ואני יודעת, שאין ביכלתי לתקן את העולם עבורן.
להנות מהאוכל עד השילשול, שבפדיחה תפש אותי לא מוכנה. דווקא בג'ייפור, שהתגלתה לנו כמענינת ונוחה ביותר, אחרי שישה ימים ארוכים בלחות המטורפת של רישיקש.
לתצפת נשרים בדלהי, מקומה 17 של מלון יוקרה בו הסתגרנו ביאוש מטרדני הכביש, שלעולם לא מפסיקים להציק בחביבות.
להרגיש בבית ב"אלעל" עם הדיילת המתוקה הדר, אשר לא הפסיקה לפנק. ובסוף לחזור ללא המזוודה, אשר נשארה אי שם במומבאי. ולקבל תודה גדולה מהבן, שלמרות היותי אמא טיפולית, "פורשת כנפיים" ומועדת לפורענות, בכל זאת, רקמנו חוויות משותפות לכל החיים.
שמחתי לחזור הביתה, לשקט ולשלווה, עד שיתקוף אותי שוב רצון נואש לטיול חדש.  אוגוסט 2017

השכמנו עם ציפורי דלהי. הנהג ניווט אותנו במהירות רצחנית, בין המוני הודים ומליוני פסי רכבת, ממש עד לפתח הקרון הנכון. נפרדנו ממנו בחיוכים ובתשר קטן, שיהיה מרוצה. די עייפים ולא ממש יודעים למה לצפות, התיישבנו במקומות השמורים לנו, לצד משפחה סיקית רעשנית.

משום מקום, הוצנחו אלינו בקבוקי מים, מיץ ליים. תרמוס של תה הודי מהביל לצד עוגייה ובהמשך גם ארוחה ארוזה, שלא טעמנו, כי טרם ידענו להבדיל מה יגרום לנו לשילשול ומה לא… (לא, שהחכמנו בהמשך). שרות שלוקח בקלות, חברת תעופה לאומית אחת, שלא אנקוב בשמה. וכך, צופים בנופים המתחלפים, בבטן חמה מהתה שתמיד טעים בהודו נרדמנו. כשהתעוררנו, מצאנו עצמנו בתחנה. מכאן, באופן תמוה החלה הנסיעה בניגוד לכיוון הנסיעה בה נרדמנו. מוזר. כאילו אלוהי הרכבות ההודי, (שאינני יודעת שמו, אבל בוודאות יש אחד כזה) דואג, שנשלים את שהחסרנו בשינה… בשלב מסוים ראינו כי המקומיים מצטופפים ליד דלתות הרכבת. במין מעבר צר, שהדיף ניחוחות בית השימוש אשר לידו. (הצלחנו להתאפק לחמש שעות ). בהודו כמו בהודו, גם אנחנו נדחפים בחדווה במעבר הצר מלהכיל. שתי דקות בלבד, עוצרת הרכבת בהרדייואר ועל כולנו להתעופף בזמן החוצה, שלא נמשיך חלילה, עוד כמה מאות ק"מ לתחנה הבאה. (ותודה לעודד שלי, על התמונה המדהימה) . Shatabi Express Train
אוגוסט 2017

יש מחיר, אותו עליך לשלם, אם אתה בוחר להתנתק מהמוני המטיילים, אשר משום בחוכמת ההמונים, מצטופפים בגסטהוסים עלובים בסימטאות מרכזיות

אני, כחובבת מזרונים משובחים וכריות רכות ושהמולת הרחוב, מדירה שינה בעיני, (כיאות לבת כפר שכמותי) בחרתי לישון במלון מרוחק הניצב על ההר וגבעה ומשקיף על הגנגס . בקו אווירי, נראה קרוב, אבל במציאות ההודית, גרמי מדרגות תלולים ואפלים, זרמי מים, בשעת המונסון, רחובות תלולים וגשר צר מאוד התלוי על מים סוערים ובו אנחנו עוברים בצוותא, עם הרבה הודים (מסתבר שהיה חג לאומי ועל כן, הם באמת הגיעו בהמוניהם), קופים חוטפי ארטיקים, פרות קדושות, שהחליטו כי הנוף מהגשר פשוט מדהים, אופנועים החוצים מצד לצד ואני, שגם ככה, הילוכי חצי מרחף, חצי נופל וחיי הכפר השלווים שלי, לא מרגילים אותי בחציית כבישים סואנים, נדחקת, מפלסת דרכי, בסך הכל מנסה לעבור בשלום.
אז המלון היה בהחלט חביב והמזרון נוח. הנוף לגנגס היה מושלם אבל הרגליים המסכנות היו אלה אשר נשאו בעול… (צילום – עודד )

אוגוסט 2017

פוג'ה עם אווירה ברישיקש הודו

אחרי שהצלחנו לרדת את כל המדרגות (ויש הרבה) מהכביש הראשי לגשר ראם ג'ולה. למצוא עצמנו במקום הלא נכון. לעלות בחזרה את כל המדרגות ולקחת שוב טוקטוק והפעם למקום הנכון, ליד השוק…

הפקדתי כפכפי בכניסה והצטופפתי יחד עם כל ההמונים אשר באו לצפות בטקס הפוג'ה הקדוש, של גדת הגנגס, בעת השקיעה.
בדיוק אז, נפתחו ארובות השמים וגשם עז החל לרדת. תחילה הרטיב בעדינות והיה לתועלת בחום ובלחות. בהמשך, החל לפעפע לכל שכבות הלבוש, מסארי ועד מכנסיים, מצעיפים צבעוניים ועד לגלימות לבנות.
עיני המקומיים צחקו אלי בטוב ליבם ומתוך רטיבותם, שיחות נאמרו אלי בהינדית שוטפת: אולי רצו להסביר לי, לזרה שאינה בקיאה בהלכות המקום : כי אל לי לדאוג. האלוהים שלהם שומע את כל התפילות, גם של אנשים רטובים…
לאט לאט, נכנע הקהל לגשם הסוחף והתחיל להיות קשה להבדיל בין מים משמים למים הזורמים בנהר ההגועש. אנרגיות טובות התאדו מבגדי האנשים ונשמתם והפוג'ה הרטובה הזו, תשאר עימי לעד.

לעוד פוסט על רישיקש תוכלו ללחוץ כאן  וגם כאן 

אוגוסט 2017

כל מה שתמיד רציתם לדעת על נהג הודי בהודו ולא היה לכם את מי לשאול:

1.בעידן הטלפונים והווטאפ, סביר להניח שבידי הנהג, תמונתך. אז אל תצפה לשלט ובו רשום שמך שחור על גבי לבן, אלא לנהג ידידותי, שיקפוץ עליך, בצאתך מהטיסה, רכבת… יחייך ויציג את עצמו בלחיצת יד.

2. הנהג יהנה לחקור אותך משך שעות הנהיגה הארוכות. ירצה לדעת הכל אודותיך: מצבך המשפחתי, גילך, מקצועך, מספר הילדים. יש הגולשים לשיחות פוליטיות ועל מצב הארסנל של הפקיסטנים, האויב המוסלמי המשותף. (כמובן במידה והנהג אינו מוסלמי).

3. בתום התחקיר, תתחיל להתוודע לקורות חייו של הנהג: מצבו המשפחתי. מוצאו. נישואיו. ילדיו. נסיעותיו הקודמות. סד"כ הטיפים שקיבל או שלא קיבל. בקיצור, מכין את הרקע.

4.נהג הודי מצוי יציע לך, שאם לא אכפת לך, בחנויות מסוימות הוא מקבל קופונים. אז אם באמת לא אכפת לך לבלות רבע שעה באיזה חנות בדים / שטיחים / עתיקות. ומכיוון שלא נעים לך לסרב, אתה מחייך ואומר בטח ובליבך יודע, שאין שמץ סיכוי שתקנה שטיח ב20000 רופי…

5. בעוד אתה מתאכסן במלון יוקרה, יתאכסן הנהג ההודי בגסטהוס או חדר נהגים של המלון. שוב על מצפונך.

6. תמיד לנהג יש שפם!

7. במסעדות אליו יקח אותך הנהג, יהיו בדרך כלל מסוג המסעדות בהן הוא מקבל ארוחת חינם. אפשר וגם רצוי להציע לו להצטרף לארוחה, בדרך כלל יסרב.

8. תאכלס, נוח שיש נהג הודי ומכונית ממוזגת המשמשת כמקום מפלט ממה שקורה בחוץ, אבל מגיע שלב, שכל מה שתרצה, יהיה, להגיע כבר לסוף הטיול וכל אחד ילך לדרכו ונפרד כידידים. אבל לא… גם אז, ינסה הנהג לסחוט ממך הבטחה לביקור חוזר…

ולסיכום החוויה : תאכלס, הכי טוב נהג אילם…

ושלא תקראו לי רעה, כי אני אכולת יסורי מצפון, שאין לנהג ההודי שלי אפילו שירותים בביתו. (חזר והדגיש)  ותמיד משאירה טיפ שמן. לפצות על הקיבוצניקים הקמצנים (מהטיול הקודם של הנהג). 

ספטמבר 2017

משאית מדליקה כזו, יש רק בהודו