תגית: צעירים ויפים

בג'יפור העיר הורודה החלטנו החלטה אמיצה. לרכוש חמישה כדי חרס ולשלוח אותם לארץ.

ולא סתם כדים. ולא סתם משלוח ולא ממש עכשיו, אלא זיכרון. אז הנה, אני מספרת:
אי אז, בשנות ה80, בטיול הגדול סביב העולם, הגענו לג'יפור. סוף טיול ארוך ברג'סטאן. וכמו תמיד, אנחנו מתלהבים מזוטות של חיי יום יום. מיקדנו את העניין בכדי חרס מזוגגים, חומים זהובים, אופינים לאזור ג'יפור.
ברור היה, כי אין סיכוי לסחוב אותם בתרמיל שעל הגב שלו, (שלי, מראש היה קטן יותר). אם כך, לקחנו החלטה אמיצה, לארוז את הכדים ולשלוח אותם בדואר לארץ. הסוף היה ידוע מראש, אבל זרמנו.

קנינו חמישה כדים גדולים.
קנינו קופסת קרטון גדולה וקש. התחיל מבצע הכדים.

בהודו, אינך עושה דבר לבד. תמיד יש מישהו שתפקידו בחיים לעשות משהו לפרנסתו. התפקיד שלנו היה למצוא את המקום והאדם הנכון ולפקח על המבצע.

הבאנו את הכל להודי צנום, בעל עסק להכנת חבילות. הכדים נעטפו בחמלה בקש ונארזו בקפידה בקופסא.
הקופסא נאטמה וצופתה בד לבן. את הקופסא המצופה הבאנו לתופר החבילות.
הוא מצידו, תפר בקפידה את הבד הלבן, היטב היטב מכל הכיוונים, שלא יפרם חלילה.

הגיע זמן טקס המשלוח בדואר. עמדנו בתור. מתארת לעצמי שלפחות את מחצית היום שנותרה לאחר שמחציתו בוזבזה על מלאכת האריזה.
טוב, באותם ימי הנוודות שלנו, הזמן היה משאב נרחב. כלומר היה זמן בשפע וחיפשנו מה לעשות בו.
הפקיד רשם בטוש שחור עבה את הכתובת הנכספת ובמו עינינו (כל הארבע ), ראינו כיצד הוא מדביק את הבולים הנחוצים על החבילה ומיד מחתים אותם.
בהודו של שנות ה-80, אם רכשת בולים, עליהם שלמת במיטב כספך כמטייל תפרן, אך לא פקחת עין, על המשך התהליך… שנייה לאחר הדבקתם ובמידה ופקיד הדואר לא החתימם, גורלם נחרץ להיות מקולפים מהמכתב/גלויה/חבילה ולהתמחזר בחזרה ע"י פקיד הדואר, למכירה חוזרת שלהם, לתיירים תמימים שישלמו על אותם הבולים.

החבילה נשלחה.

ומתי הגיעה? ואיך?

אנחנו המשכנו בטיול הגדול שלנו ובכלל שכחנו מהחבילה. נראה שנפרדנו ממנה בליבנו, כבר באותו בית דואר בג'יפור.

לאחר כשנה וחצי. כאשר אנחנו עוד בעיצומו של הטיול הגדול (שהרי לא סתם קראנו לו הטיול הגדול) הגיעה החבילה לארץ.
התיאור אשר קבלנו על הגעתה היה ככה:(ציטוט) : "החבילה הגיעה ובמקום חמישה כדים, הגיעו כאלף חתיכות כדים וכד אחד פיסח".  אז מי אנחנו שנזלזל בדואר ההודי?.. לפחות החבילה הגיעה…

מאז, חזרנו לג'יפור עוד פעמיים. כדים לא קנינו מאז. אבל מחבת קרמיקה לצ'אפטי כן. וזה כבר סיפור אחר.

אודיפור 1985

בשנת 1985, בבית קפה בקטמנדו, קראנו מכתב שקבלנו מחברתי הטובה שלומית.

טרום עידן האי-מיילים. היינו שולחים לחברים ולמשפחה, רשימת כתובות של G.P.O – General Post Office – בערים ובמדינות על פי מסלול הטיול ולשם היו שולחים לנו מכתבים שהיו נשמרים לנו שם, עד שהגענו לקחתם. 
אנחנו מצידנו, טרחנו לקנות גלויות ואגרות דואר וכך היינו מעדכנים את המשפחה והחברים, בעלילותינו.

במכתב, ספרה לי שלומית, שהם עוברים להיות חקלאים במקום רחוק, בדרך לאילת – מושב צעיר – מושב צופר.

עברו שנתיים טיול סביב העולם, הגענו לביקור בערבה והתאהבנו . הרומנטיות של החלוציות היכתה בנו וכחלוף שנה, הגענו גם אנחנו להיות חלוצים במדבר הערבה. 
נעשנו חקלאים וחולמים. חקלאים ונהנים. חקלאים וגאים.

את חלומות הטיולים גנזנו לפרק זמן ובמקומם עיבדנו שדה זרענו ושתלנו.

מסתבר, כי את " הטיול הגדול" – לא ניתן לעקור מתוכנו. וכמו בשדותינו, זרע הטיולים נטמן בנו, אמנם נם מעט, אך דושן הושקה והחל עם השנים לנבוט. 

הקייצים הארוכים והחמים במיוחד של הערבה , איפשרו לנו גיחות לטיול מגניב, ומידה קטנה של נעורים וחלום חזרה איתנו, בכל פעם מהטיול.

את הטיול הגדול, לא נשכח לעולם. 

בשנת 1984 – 1985, היינו בביקור הראשון שלנו בבנגקוק, שמאז הפכה להיות עבורנו, בירת הארץ הנהדרת ביותר בעולם.

בבנגוק, היינו עדים אז, לטקס המפואר של שריפת גופת מלכה. מבנים שלמים הוקמו בפארק לומפיני שבבנגקוק. נצבעו ביד אומן וצופו זהב. והכל, על מנת להעלותם באש, בתום תקופת האבל. אינני יודעת מי היתה המלכה אשר נפטר. אולי היתה זו סבתו של פומיפון אדוניאדט – ראמה התשיעי  מלכם האהוב של בני תאילנד, אשר גופתו הובאה לשריפה, אתמול,בסיום שנת האבל.
הזמן רץ. תאילנד המסורתית, נשארת אותו הדבר.

28 אוקטובר 2017

סתיו 1985 המציא לנו סצנות מעלפות, בעיר קיוטו שביפן.

(תמונה זו צולמה במקור כשקופית, כפי שהיה מקובל פעם ושמרה ברעננות על צבעי העלים)
הטמפרטורות יורדות ומביאות אותנו לסתיו ישראלי, שבהחלט מגיע לנו, אחרי הקיץ הארוך, החם והמתיש.                                    היום, זהו היום בו ממש הרגשתי את "ההיפוך"… ובעקבותיו הפכתי את ארון הקיץ שלי לארון הטומן בחובו הבטחה לסתיו.            הצרה בסתיו הישראלי שלנו, שמיד, בלי שנשים לב, הופך לחורף ואז בטח אתחיל, להתגעגע לקיץ.   31 אוקטובר 2017
.

טיול מתקן במניאמר

מרץ 1985 מוצא אותי בבורמה. חולה, למרבה התיסכול, כי אז, הויזה ניתנה רק לשבוע והיה מסלול די מוטרף שהיינו אמורים לעשות, כדי להספיק לראות את כל נפלאות בורמה בשבוע. נגררתי חולה לפגאן וכל מה שאני זכיתי לראות היו בתי שימוש. וכשאתה חי מעשרה דולרים ליום לזוג, כולל הכל. גם בתי השימוש הם לא משהו. וכך, בשנת 2012, הגענו לתיקון חזרה למינאמר והפעם היה טיול מקסים ולא זכיתי לסקר רק בתי שימוש.
מינגלבה…
התמונה העליונה 2012. התחתונה 1985. לא הרבה השתנה מאז, למרבית המזל.

מזכרת נצח מטיול של פעם – יומן מסע במחברת שורות.

טרם היות אינטרנט ושאר פלאי הטכנולוגיה, השתמשנו במחברת. המחברת היתה כל עולמנו בטיול. רשמנו בה יומן מסע.
חוויות. קשיים. טיפים מחברים, למקומות בהם טרם ביקרנו.
טיפים לחברים, מהמקומות בהם אנחנו טיילנו, שלא נשכח לספר.
רשמנו בקפידה כל פדיון טרוול צ'ק (יודעים מה זה בכלל?)…
כתובות של חברים איתם נפגשנו בטיול. בקיצור הכל.
מחברת אחת לא הספיקה. נוספה לה עוד מחברת ועוד מחברת.
שמרנו עליהן בקפידה ועד היום, הן מונחות בארון למשמרת.

טיפ שלא אשכח לעולם ותיכף אמצא אותו בטח במחברת, כתוב שחור על גבי לבן. היה לגבי התנהלות בפגאן בורמה :
"כשמגיעים לפגאן יש לחפש אך ורק את ליפא העגלון שהיה עגלון מספר 7. העגלון של הישראלים והוא שיקח אתכם לטיול. וכדי שידע שאנחנו ישראלים ויתן לנו מחיר של ישראלים, הוא למד לשיר את שיר "ליפא העגלון"

אחר כך, הרבה שנים אחרי, כשחזרנו לפגאן. והפעם במיניאמר, היו עדין עגלונים. אבל את ליפא העגלון כבר לא מצאנו.

בתמונה מחייך ליפא העגלון, עם כנפי צנחן ישראלי וחבר מהטיול, ששמו נשכח עם השנים.

הזמן טס. ואיזה כיף לשמור על חברים באותה הפוזה, גם אחרי 30 שנים…

ומה שמתבקש זה לקבוע צילום נוסף בשנת 2045 ולקוות שנמשיך להיות גמישים לישיבה מזרחית…חחחחחח

בהודו, מלון צמחוני, כפר צמחוני, עיר צימחונית, זה כלל לא מעורר תהייה, אבל מלון צמחוני בצ'אנג מאי תאילנד?

בטיול האחרון שלנו, יחד, בצ'אנג-מאי (לעת עתה)  שנת 2014 – בחרתי את המלון הזה בשם המוזר : גרין טייר האוס .
הופתעתי כל כך מלמצוא מלון צמחוני, ככה פתאום. ועוד נכתב בביקורות על המלון, כי המזרונים נוחים ביותר. אז מה עוד צמחונית כמוני, הסובלת מבעיות שינה, צריכה חוץ מזה?
הזמנו. הגענו ואהבנו.
סוג של מלון בוטיק, מחוץ לרחובות הומי האדם בצ'אנג-מאי ועל כן, צריך הקפצת טוקטוק משם לשוק להלילה.
חדרים נוחים. אוכל צמחוני איכותי וכולם מקסימים.  אפילו בריכה חמודה .
נכון, העלנו קצת את הגיל הממוצע. אבל מי סופר…
אין ספק, שבפעם הבאה, כשנחזור לצ'אנג מאי, נבחר באותו המקום.

פעם, לפני כשלושים שנים, משום מה היה מקובל צילום שקופיות. אולי האמנו אז, כי כך התמונות יישמרו טוב יותר:

בכל מקרה, פרט להקרנת השקופיות במקרן. וזה הצריך, חושך, מקרן שקופיות (למי עוד יש) וקהל… אחרת לשם מה טרחנו…
וכך יצא, שהתמונות אשר נכלאו במסגרות נייר קטנות, כמעט בלתי נראו משך השנים. עד שרכשתי סורק שקופיות ובנשימה אחת, סרקתי את כל התמונות מהטיול הגדול שלנו. טיול של כשנתיים, הסתכם בכמה קופסאות קטנות של שקופיות. מרבית התמונות היו תמונות נוף ומיעוטם, אנחנו והנוף. ממש הפוך לאופנת הסלפי של היום. הנה כמה נבחרות מאז.
והי, עברו יותר משלושים שנים ובאמת הן נשמרו לו רע. לא כמונו…

ובתמונה: רגע לפני שעוזבים את דלהי ומשאירים את הג'יפה להודים וממשיכים הלאה. יולי 1985