בשנים האחרונות, המדבר שלנו שוכח לפעמים להיות מדבר
וכך, לאחר לילה מלא בגשם יצאנו לחפש את הגבים. 

זה שאיתי תמיד אומר לי: "מה חדש?… הכל כרגיל. הרי כבר למעלה משלושים שנים  אנו צופים בשיטפונות במדבר. אז דמייני נא, ברוב טובך ולא נטרח לבצבץ בשיטפונות…" 
הפעם, הפתיע והציע ביוזמתו טיול רכוב. יצאנו למדבר הרטוב.
האדמה לחה. הצבעים חזקים יותר, השמש מסתתרת, שלא כהרגלה. 
לא הצלחתי להחליט, האם אני אוהבת את ריח המדבר הרטוב. ריח של אבק רטוב. בהחלט לא הריח הטוב המפיק הגשם בשטחים מלאי צמחייה.  שהרי המדבר רובו חול וסלעים. 

לאחר כברת דרך, עליות וירידות הגענו לגב צופר המיתולוגי. לרגע, כמו  חזרתי בזמן לימי סיני.
על גב צופר שמעתי תמיד מהבנים. שכן, כיאות לילדי מדבר, לא עבר חורף ללא שיכשוך בגבים. 
שאלתי אותו, כיצד שלושים שנים ולא הגענו למקום המושלם הזה. ענה לי: השארתי זאת במיוחד להיום…

ואם תרצו להגיע לגבים?

בואו נא למדבר ביום גשום כאשר האדמה רטובה מימי גשם קודמים.  התאכסנו באחד הצימרים המקסימים שבישובי הערבה. או מצאו לכם חברים – תושבי האזור והודיעו להם כי תגיעו לבקר.
אלו, כבר יינחו אתכם כיצד להגיע למקום הסודי והמושלם הזה – גב צופר העליון. 

גשם במדבר ערבה נובמבר 2019

פתאום התחשק לי מלאי כופתה.

אולי בגלל שאני מקורקעת, עקב נסיבות החיים ולא מצליחה, בזמנים אלה, לפרוס כנפיים. מוצאת עצמי מתגעגעת.
נשארה בידי חדוות היצירה של הכנת טעמים אשר יסחפו אותי למחוזות רחוקים.
את הודו, אני בוחנת  תמיד מבעד למלאי כופתה.
יש פעמים בהם אני מתענגת ולפעמים  גם מתאכזבת.
לא הרבה נדרש על מנת להכין מלאי כופתא ולכל טבח  ברחבי הודו,יש את הכיוון שלו.

התחלתי בעצם בהכנת פירה עד לשלב המעיכה. שבו אין להוסיף נוזלים. מתקבל פירה יבש.

טיגון בצל יבש בשמן קוקוס.
בצל נוסף נכתש במעבד מזון, עם ג'ינג'ר ואגוזי קשיו למחית חלקה והתווסף למחבת.

נוספו למחבת גם: אבקת כורכום זהובה. גם יפה וגם בריאה.  הל (קרדמון) ופלפל אנגלי, אשר בהודו מכונה גם "Allspice" – בזכות היותו תחליף לתבלינים רבים.
נכתשו ידנית בעלי ומכתש. מעט קינמון – מוסיף המון, מלח, צ'ילי אדום מהגינה,  ובהמשך חלב קוקוס ומים במידהוהרוטב מתעבה מדי. הנה, הרוטב מוכן.

את הפירה אני חופנת בידי וממלאה את חלל הכופתא בצימוקים קטנטנים וטעימים. מגלגלת באבקת קורנפלור ומיד למחבת הרוחשת (שמן קוקוס כמובן). מטגנת עד הכופתא עד הזהבה ומטביעה במחבת הרוטב.
נותנת לרוטב לכסות את הכופתאות ולהתבשל עוד קצת והקסם מוכן.

המחבת מבעבעת. השכנה ממול נכנסת וזוכה לטעימה ראשונה. כי הריח מטריף והודו אצלי בבית.

בתאבון…

נ.ב הולך נפלא עם נאן במחבת הקרמיקה ההודית שלי...

המצרכים הדרושים:

תפוחי אדמה
שמן קוקוס
חלב קוקוס
אגוזי קשיו
בצלים
ג'ינג'ר
צ'ילי
הל
פלפל אנגלי
מלח
קינמון
כורכום

המבקר בקמבודיה אינו יכול להישאר אדיש מול השואה שהתחוללה לא מזמן במדינה המקסימה הזו.

הסרט של אנג'לינה ג'ולי "First They Killed my Father" לקח אותי בחזרה לטיול הראשון שלנו בקמבודיה. שנת 2006.
אחרי כמה שנים בהן רצינו לבקר בקמבודיה אבל חששנו. עזרנו אומץ ויצאנו למסע קצר ומרתק עם שני בנים צעירים.
דלגנו לחלוטין על העיר פנום-פן. כל מה ששמענו עליה היו דברים רעים. ונסענו לטייל באזורי המקדשים שבג'ונגלים.
הזמן היה בתולי לחלוטין ולא רבים היו התיירים אשר הרחיקו מסיאם-ריפ. אנחנו וכוחות הסיוע של האו"ם. לנו בעיירות נכשלות ואכלנו באגט וגבינת "לווש קירי" שקנינו מראש, לשיטוט בדרכים הארוכות והמוזנחות.

אי אפשר היה שלא להרגיש במלחמה שזה לא מכבר הסתיימה. אשר ניכרה היטב בשטח. דלות האוכלוסייה. שדות המוקשים לנצח ולצידם שלטי אזהרה, שאנחנו מכירים היטב מסיטואציות מקבילות. בורות העם ששרד ללא מנהיגיו, ללא שכבת ההשכלה. שלטי חוצות מצוירים שאינם כתובים, כי אין מי שידע קרוא וכתוב. והעם העדין, המתוק והיפה, שעבר טירוף והתעללות לא אנושית. 
ראיתי את הסרט ובכיתי תוך כדי ואחרי.
לפני שלוש שנים, שוב בקרנו בקמבודיה. הפעם רק בסיאם ריפ וסביבתה. זה הספיק להבנה כי אויב העם הקמבודי עדין מגיע מתוך העם בלבוש של כבש – הממשל הכושל, המשחית והמושחת, המאפשר לויטנאמים, למאפיה הרוסית ולכל גורם מושחת להשתלט על נכסי העם ולהשאירם להתבוסס בבוץ האדום של אדמתם.

גבעת הקייץ – ספר אשר יקח אתכם לירקרקות המרגיעה של מעבה היער. מומלץ לימי החמסין שלנו. קיץ ישראלי.

בילדותי, גרתי בשכונת אברמוביץ בראשון לציון. ממש ליד הבית עמד נטוע היטב באדמת ראשון גן אדיר וגדול, בעיני הילדה שלי – "גן שטיין". ובליבי היה הגן  ל"יער שטיין".
הגן, היה מוקף בשדרת ברושים גבוהים ובשביל עפר ותמיד צפן סודות טבע מרגשים.
עם השנים שעברו התפוגג הגן ולא נשאר לו זכר. בתי דירות תפשו את מקומו.

הספר הנפלא "גבעת הקייץ" מאת ג'. א. בייקר החזיר אותי מעט ל"יער" ילדותי. 

אולי  חזרתי בזמן אפילו אחורה יותר.לשנים בהם גרנו בפריז ובילוי סוף השבוע היה טיול ביער בולון, עם אבא.

רחש הזרדים המתפתחים תחת כפות רגלי.
הציפורים הנסתרות בין העצים. קליפת ביצה מרוקנת וגדודי חלזונות.

כך או כך, נשבתי בקסמו של הספר. שהוא כולו תאורי טבע עתירי יופי. המושכים אותך אחוז בחבלי קסם למסע ביער על כל עליו ויצוריו.

אני לא יכולה שלא לשבח  את התרגום הנפלא, שבוודאי היה מעלף להכינו:  תרגום שלל הביטויים, שבטח כל כך מסובכים, מאנגלית ציורית לעברית סטנדרטית. ממש יצירה בפני עצמה.

עוד על הספר בביקורת הבאה בעיתון ה"ארץ"

ומעכשיו, ממש , אבל ממש, מתחשק לי טיול ביער אנגלי צונן, או לפחות ביער בולון של פריז. וכמובן שבקיץ.

בג'יפור העיר הורודה החלטנו החלטה אמיצה. לרכוש חמישה כדי חרס ולשלוח אותם לארץ.

ולא סתם כדים. ולא סתם משלוח ולא ממש עכשיו, אלא זיכרון. אז הנה, אני מספרת:
אי אז, בשנות ה80, בטיול הגדול סביב העולם, הגענו לג'יפור. סוף טיול ארוך ברג'סטאן. וכמו תמיד, אנחנו מתלהבים מזוטות של חיי יום יום. מיקדנו את העניין בכדי חרס מזוגגים, חומים זהובים, אופינים לאזור ג'יפור.
ברור היה, כי אין סיכוי לסחוב אותם בתרמיל שעל הגב שלו, (שלי, מראש היה קטן יותר). אם כך, לקחנו החלטה אמיצה, לארוז את הכדים ולשלוח אותם בדואר לארץ. הסוף היה ידוע מראש, אבל זרמנו.

קנינו חמישה כדים גדולים.
קנינו קופסת קרטון גדולה וקש. התחיל מבצע הכדים.

בהודו, אינך עושה דבר לבד. תמיד יש מישהו שתפקידו בחיים לעשות משהו לפרנסתו. התפקיד שלנו היה למצוא את המקום והאדם הנכון ולפקח על המבצע.

הבאנו את הכל להודי צנום, בעל עסק להכנת חבילות. הכדים נעטפו בחמלה בקש ונארזו בקפידה בקופסא.
הקופסא נאטמה וצופתה בד לבן. את הקופסא המצופה הבאנו לתופר החבילות.
הוא מצידו, תפר בקפידה את הבד הלבן, היטב היטב מכל הכיוונים, שלא יפרם חלילה.

הגיע זמן טקס המשלוח בדואר. עמדנו בתור. מתארת לעצמי שלפחות את מחצית היום שנותרה לאחר שמחציתו בוזבזה על מלאכת האריזה.
טוב, באותם ימי הנוודות שלנו, הזמן היה משאב נרחב. כלומר היה זמן בשפע וחיפשנו מה לעשות בו.
הפקיד רשם בטוש שחור עבה את הכתובת הנכספת ובמו עינינו (כל הארבע ), ראינו כיצד הוא מדביק את הבולים הנחוצים על החבילה ומיד מחתים אותם.
בהודו של שנות ה-80, אם רכשת בולים, עליהם שלמת במיטב כספך כמטייל תפרן, אך לא פקחת עין, על המשך התהליך… שנייה לאחר הדבקתם ובמידה ופקיד הדואר לא החתימם, גורלם נחרץ להיות מקולפים מהמכתב/גלויה/חבילה ולהתמחזר בחזרה ע"י פקיד הדואר, למכירה חוזרת שלהם, לתיירים תמימים שישלמו על אותם הבולים.

החבילה נשלחה.

ומתי הגיעה? ואיך?

אנחנו המשכנו בטיול הגדול שלנו ובכלל שכחנו מהחבילה. נראה שנפרדנו ממנה בליבנו, כבר באותו בית דואר בג'יפור.

לאחר כשנה וחצי. כאשר אנחנו עוד בעיצומו של הטיול הגדול (שהרי לא סתם קראנו לו הטיול הגדול) הגיעה החבילה לארץ.
התיאור אשר קבלנו על הגעתה היה ככה:(ציטוט) : "החבילה הגיעה ובמקום חמישה כדים, הגיעו כאלף חתיכות כדים וכד אחד פיסח".  אז מי אנחנו שנזלזל בדואר ההודי?.. לפחות החבילה הגיעה…

מאז, חזרנו לג'יפור עוד פעמיים. כדים לא קנינו מאז. אבל מחבת קרמיקה לצ'אפטי כן. וזה כבר סיפור אחר.

אודיפור 1985

אם יש מקום בעולם שלא ארצה להגיע אליו בשנית,
אני חושבת שזוהי המכבסה הגדולה במומבאי.

טיול נשים. רק נשים. הביא אותנו לטיול קצרצר במומבאי.
תחילה צפינו מראש הגבעה אל אזור המכבסה הגדולה ביותר בעולם. Dhobi Ghat.
ילדים קבצנים אחזו בשולי מכנסינו ובקשו נדבות.
"צ'לו" אמרנו להם ואטמנו את ליבנו בכוח. יום ראשון בהודו הוזהרנו שלא לתת נדבות, כי לא נצליח לעמוד בהמון הקבצנים אשר יסתער עלינו, בעיקר במומבאי השוקקת קבצנים מכל עבר.

ואז, אז הוחלט לרדת למטה. לתוך תוכה של המכבסה האנושית הענקית הזו.
לראות כיצד אלפי פריטי כביסה מטונפים מכובסים ומוחזרים צחים ונקיים לאלפי בעליהם.
וכמו בהודו, רק גברים עובדים במכבסה.
גברים שחומים, מזיעים על הררי כביסה. לשים אותה בכפות ידיהם, רגליהם בוטשות במים מעופשים.

ואנחנו, חבורת גברות ארצישראליות מהלכות בינהן ומתבוננות באתר התיירות ההזוי הזה.
"Welcome to India" אמר לי אחד הכובסים תפס בידי הכובסת שלו את ציצי ולש, כאילו אין איש שיוכל לעמוד להגנתי. מה שהיה נכון. נרתעתי לאחור והוא פסק.

שמחתי לעזוב את היורה הרותחת הזו של המוני כובסים ממין זכר, מיוזעים וחרמנים כמו הודי ממוצע. עדיף לצפות מרחוק ולא להפגע. מי בכלל העלה על דעתו, כי לא ידרש תשלום על הצצה מפוקפקת זו…

הודו 2004

לא רבים מגיעם לעתיקות קפנג פאט. איזה כיף היה לנו.

מודה, שקפצנו לקמפנג פאט (,Kamphaeng Phet) כי היא נמצאת על הדרך מצ'אנג מאי לנקון סאון, בדרך לפגוש את סאנן. חבר תאילנדי מהערבה. קמפנג פאט, כיאות לעיר שאינה תיירותית כלל, גרמה לנו הנאה רבה.
באתרי העתיקות היינו רק אנחנו והעורבים. הרגשנו לרגע כמו ב"משחקי הכס". (רק שהיה חם וג'ון Snow לא היה שם).
שוק לילה נחמד וטיילת ליד הנהר, מקדש מקומי, אתר מעיונות חמים  וזהו.
ישנו במלון מקומי, מצוין. מצוחצח ומבריק Navarat hotel. נהננו ממסג' מפנק על כיסא נוח בטיילת. ביקרנו בכל אתרי העתיקות: הרחוקים והקרובים ותמיד – לבד. ואפילו חשבנו לאמץ לנו איזה פסל בודהה מתפורר, אולי אף אחד לא ירגיש בחסרונו.
אתר מעינות חמים: Phra Ruang Hot Springs – סיפק לנו מנוחה ושיכשוך בחדרון פרטי מצחיק. רק מסג' ליד הכניסה, השאיר אותנו מאוכזבים מאוד.
בעיר, נהננו יחד עם כולם במקדש המקומי ויש להם פטנט מדליק לתפילות דרייב-אין.

Kamphaeng Phet מאי 2016

ומכיוון, שהיינו כבר הרבה פעמים בבנגקוק, אנחנו מחפשים  בכל זאת, משהו חדש, כזה שטרם ראינו. אז הנה אוסף של כמה מקומות משונים  – אטרקציות מיוחדות אשר בקרנו בהם משך השנים.

מוזיאון הפיל – ארואן

Erawan Museum – מתי יצא לכם לטפס בתוך ראש של פיל, יותר נכון שלושת ראשיו של הפיל?
במוזיאון Chang Sam Sean במרחק מה מלב העיר בנגקוק נמצא המקדש המקסים הזה. יש לקחת מונית לשם . הכניסה בתשלום. המבנה, הפיל הגדול, עשוי מ 250 טון של ברונזה טהורה, גובהו 29 מטר ורוחבו 39 מטר.   באזור. מעיון באתר של המוזיאון, נראה לי שאם מזמינים כרטיס באתר און-ליין, תוכלו לחסוך די הרבה במחיר הכניסה. אפשר גם לקנות כרטיס משולב במחיר מיוחד למוזיאון ארואן והעיר העתיקה. רצוי און-ליין מאתרים כמו klock

העיר העתיקה – Ancient City Bangkok

אם אתם כבר בסביבה, אפשר לשלב עם ביקור עצלני בעיר העתיקה-   Muang Boran: מאותו בית היוצר. ולמה עצלני? כי ניתן לשכור במקום רכבי גולף ( 300 באט לרכב גולף לארבעה, לשעה) ולנסוע להנאתכם באתר אשר בו אוסף  גדול ומרשים של  בתים עתיקים מכל רחבי תאילנד. מצוין במיוחד כשהרגליים התעייפו ממסעות הקניות האינסופיות בבנגקוק.

Buddha Dharma Relics museum 

 מוזיאון הבודהות : אוסף מהמם של בודהות מכל העולם. מכל הגוונים והגדלים. הכניסה חינם, אבל מבקשים תרומה. שווה לטרוח ולהגיע.

הערה: במסגרת עידכון הפןסט, ניסיתי לחפש את המוזיאון הנ"ל בגוגל מפס ובחיפוש רגיל, ללא הצלחה. יתכן והמקום לא קיים יותר.

Shrine of Goddess Tubtim

מקדש המוקדש לסגולה לפריון : המקדש חבוי בגינה שמאחורי מלון ענק : Swissotel Nai Lert Park Bangkok Hotel
פינים …בולבולים…זרגים… בגדלים שאינם מביישים אלים, נמצאים שם בכל פינה. מקושטים במנחות זרים, אשר הביאו נשים עקרות.
Shrine of Goddess Tubtim

אין עידכון לגבי אתר זה, בשנת 2025.

יש תנין בצ'ינה טאון !!! בברכה בתוך מקדש קטן. זו במידה ואתם ממש חובבי קרוקודילים. Wat Chakrawat
המקדש מוכר גם בשם : מקדש התנינים.

מזכרות קטנות

עם השנים והטיולים בעולם, סיגלנו "מיומנות" רכישת פריטים קטנים ומגניבים אשר אינם מכבידים על התרמיל / מזוודה.
האוסף  שלנו, ממשיך לגדול עם השנים ואיכשהו, תמיד נמצא להם מספיק מקום על המדפים.
והאבק המדברי…?… הוא מקומי לחלוטין.

והשם : "אלוהי הדברי הקטנים" מגיע מהספר הנהדר של ארנודהיטי רוי: חיי תאומים בזמנים לא פשוטים בקוטאים – קרלה – הודו.  ופתאום, מצאתי עצמי ממש שם, בכפר קוטיאם, בפסטיבל פילים מטורף כמו שרק הודים מסוגלים לעשות. כמובן שנזכרתי  מיד בספר שאין כמותו.