תגית: יומן מסע

בשנתיים האחרונות התמסרתי למסע גניאולוגי בעבר המשפחתי. במסגרת זו,נחתנו בורשה.

הפתעה… הפולנים התגלו כנחמדים. כך לפחות התרשמתי, כאשר בחורה צעירה, התנדבה להדריך וללכת איתנו, ברגל, על פני מחצית מהעיר. ולמה? … נחתנו ביום מבולבל לתחבורה הציבורית בורשה. עלינו על קו אוטובוס 175, אשר תמורת 2.5 ש"ח בערך, היה אמור להביא אותנו לפתח המלון. אבל לא הבאנו בחשבון את הבלגן, שנוצר עקב טרמאפ,  נשיא ארצות הברית אשר החליט לנחות ולהגיע איתנו לורשה באותו הזמן בערך. נהג האוטובוס פשוט נכנע לבלגן. עצר את האוטובוס והורה לכולם לרדת.

המלון: "Radisson Blu Sobieski" התגלה כמלון מקסים. שרות אדיב. פקידות קבלה נחמדות מאוד וארוחת בקר נהדרת מוגשת בטוב טעם.

תאכלס, נתקלנו ביומיים וחצי הללו, רק בנחמדים מבני העם הפולני. כמו גם, אלמונית נוספת באוטובוס, קנתה עבורנו בכספה, כרטיסי אוטובוס, כאשר התגלה, שלא ניתן לפרוט כסף או לשלם בכרטי אשראי.

סיור בדרך הגבורה עד למוזיאון היהודי, הביא אותי בעיניים דומעות עד לתערוכה המרגשת של תמונות ממסעות לפולין, התלויות מחוץ למוזיאון. המוזיאון עצמו, מהמם. ממחיש את התרבות היהודית בפולין ואין בו רגע דל. 
בקומת הכניסה, בספריית המוזיאון ניתן להיכנס ולערוך מחקר גניאולוגי. מצוידים שם בספרים עבי כרס ובהם עדויות מהתרבות היהודית המפוארת של טרום השואה בפולין. 

העיר העתיקה יפה ומלאה מסעדות ובתי קפה בכל כיכרות העיר.
התחבורה הציבורית מאוד נוחה ומגוונת ומזג האוויר הקייצי שלהם, אביבי, לנו. היה שינוי מרענן.

ואז, לאחר תיאום מראש, הגענו לביקור במרכז ההיסטורי היהודי בפולין- מכון עמנואל רינגבלום לחקר הגנאולוגיה היהודית. שהיה בעצם מטרת הביקור בורשה, לצערינו, ולמרות שניסו לעזור לנו שם, המחקר לא הניב כלל תוצאות בתחום ההיסטוריה המשפחתית שלנו.
אבל נתן לי תחושה, שלפחות ניסינו הכל.
(צריך לקבוע איתם במייל, פגישה מראש… הם מוצפים מבקרים).

ובכדי לא להשתעמם הלכנו לצפות במופע המזרקות המפורסם, אשר גורם לאלפי אנשים להגיע לגדות נהר הויסלה בשעה מאוחרת.
היה מוזר עד כדי טימטום. הפקה ענקית על קונספט לא מובן ולא מעניין בעליל.
חוץ מזה, אכלנו הרבה קרפלך. פרות יער וכרוב כבוש. תאכלס, יומיים בוורשה ואין צורך בעוד.

נפרדתי מורשה ברגשות מעורבים. אולי בכל זאת נכון, מה שאמר אביו של איתן שלי, על פולין : שהבעיה לא היתה בפולניה, אלא באויב הפולש הנאצי שקילקל הכל. פולין,נשארה בשבילו, ארץ ילדותו היפה, אם כי מעולם לא חזר אליה לאחר המלחמה.  יולי 2017

"חשבתי שאת אחותו הגדולה"… מחמאה אדירה, שקבלתי מצעירות ישראליות, בעת המתנה לטיסה מומבאי – דלהי…כנראה שהיו קצת עייפות ובכל זאת, לקחתי.

טיול עם הילד, כשהתפקידים מתהפכים, והוא הופך למבוגר האחראי ואני סתם אמא, אשר מנסה לצבור כמה שיותר שעות עם הילד, לפני שארד לאחור בסולם העדיפויות הפרטי שלו.
וכך, מוצאת עצמי בטיול מפנק וגם קצת קשוח, קצרצר אבל באווירה. מצליחה להזיע נואשות בשיעורי יוגה ברישיקש. לאכול אוכל איכשהו הודי של תיירים בזולות לצד הגנגס. למעוד אלף פעמים על "עוגות קקי" לצד מליוני הודים, פרות, קופים, טוסטוסים וטוקטוקים. לבהות בגנגס השוצף שעות ללא תזוזה. לשמוע בשעות הנסיעה הארוכות, קורות חייו של הנהג, המכין את הרקע למועד התשר שיגיע. לחלק טיפים לכל עובד שירות, על מנת להרגיש מעט נוח יותר עם עצמי, כשמישהו טורח עבורי. לא להתבייש ולהזמין בבית המלון ערמת כריות נוספת, שאולי יאפשרו לי לישון טוב יותר ולהיות עייפה פחות. לעצום עיניים בנואשות, כשילדות יפות, מוכות כינים ומלוכלכות מקבצות באלימות נדבות ואני יודעת, שאין ביכלתי לתקן את העולם עבורן.
להנות מהאוכל עד השילשול, שבפדיחה תפש אותי לא מוכנה. דווקא בג'ייפור, שהתגלתה לנו כמענינת ונוחה ביותר, אחרי שישה ימים ארוכים בלחות המטורפת של רישיקש.
לתצפת נשרים בדלהי, מקומה 17 של מלון יוקרה בו הסתגרנו ביאוש מטרדני הכביש, שלעולם לא מפסיקים להציק בחביבות.
להרגיש בבית ב"אלעל" עם הדיילת המתוקה הדר, אשר לא הפסיקה לפנק. ובסוף לחזור ללא המזוודה, אשר נשארה אי שם במומבאי. ולקבל תודה גדולה מהבן, שלמרות היותי אמא טיפולית, "פורשת כנפיים" ומועדת לפורענות, בכל זאת, רקמנו חוויות משותפות לכל החיים.
שמחתי לחזור הביתה, לשקט ולשלווה, עד שיתקוף אותי שוב רצון נואש לטיול חדש.  אוגוסט 2017

השכמנו עם ציפורי דלהי. הנהג ניווט אותנו במהירות רצחנית, בין המוני הודים ומליוני פסי רכבת, ממש עד לפתח הקרון הנכון. נפרדנו ממנו בחיוכים ובתשר קטן, שיהיה מרוצה. די עייפים ולא ממש יודעים למה לצפות, התיישבנו במקומות השמורים לנו, לצד משפחה סיקית רעשנית.

משום מקום, הוצנחו אלינו בקבוקי מים, מיץ ליים. תרמוס של תה הודי מהביל לצד עוגייה ובהמשך גם ארוחה ארוזה, שלא טעמנו, כי טרם ידענו להבדיל מה יגרום לנו לשילשול ומה לא… (לא, שהחכמנו בהמשך). שרות שלוקח בקלות, חברת תעופה לאומית אחת, שלא אנקוב בשמה. וכך, צופים בנופים המתחלפים, בבטן חמה מהתה שתמיד טעים בהודו נרדמנו. כשהתעוררנו, מצאנו עצמנו בתחנה. מכאן, באופן תמוה החלה הנסיעה בניגוד לכיוון הנסיעה בה נרדמנו. מוזר. כאילו אלוהי הרכבות ההודי, (שאינני יודעת שמו, אבל בוודאות יש אחד כזה) דואג, שנשלים את שהחסרנו בשינה… בשלב מסוים ראינו כי המקומיים מצטופפים ליד דלתות הרכבת. במין מעבר צר, שהדיף ניחוחות בית השימוש אשר לידו. (הצלחנו להתאפק לחמש שעות ). בהודו כמו בהודו, גם אנחנו נדחפים בחדווה במעבר הצר מלהכיל. שתי דקות בלבד, עוצרת הרכבת בהרדייואר ועל כולנו להתעופף בזמן החוצה, שלא נמשיך חלילה, עוד כמה מאות ק"מ לתחנה הבאה. (ותודה לעודד שלי, על התמונה המדהימה) . Shatabi Express Train
אוגוסט 2017

כל מה שתמיד רציתם לדעת על נהג הודי בהודו ולא היה לכם את מי לשאול:

1.בעידן הטלפונים והווטאפ, סביר להניח שבידי הנהג, תמונתך. אז אל תצפה לשלט ובו רשום שמך שחור על גבי לבן, אלא לנהג ידידותי, שיקפוץ עליך, בצאתך מהטיסה, רכבת… יחייך ויציג את עצמו בלחיצת יד.

2. הנהג יהנה לחקור אותך משך שעות הנהיגה הארוכות. ירצה לדעת הכל אודותיך: מצבך המשפחתי, גילך, מקצועך, מספר הילדים. יש הגולשים לשיחות פוליטיות ועל מצב הארסנל של הפקיסטנים, האויב המוסלמי המשותף. (כמובן במידה והנהג אינו מוסלמי).

3. בתום התחקיר, תתחיל להתוודע לקורות חייו של הנהג: מצבו המשפחתי. מוצאו. נישואיו. ילדיו. נסיעותיו הקודמות. סד"כ הטיפים שקיבל או שלא קיבל. בקיצור, מכין את הרקע.

4.נהג הודי מצוי יציע לך, שאם לא אכפת לך, בחנויות מסוימות הוא מקבל קופונים. אז אם באמת לא אכפת לך לבלות רבע שעה באיזה חנות בדים / שטיחים / עתיקות. ומכיוון שלא נעים לך לסרב, אתה מחייך ואומר בטח ובליבך יודע, שאין שמץ סיכוי שתקנה שטיח ב20000 רופי…

5. בעוד אתה מתאכסן במלון יוקרה, יתאכסן הנהג ההודי בגסטהוס או חדר נהגים של המלון. שוב על מצפונך.

6. תמיד לנהג יש שפם!

7. במסעדות אליו יקח אותך הנהג, יהיו בדרך כלל מסוג המסעדות בהן הוא מקבל ארוחת חינם. אפשר וגם רצוי להציע לו להצטרף לארוחה, בדרך כלל יסרב.

8. תאכלס, נוח שיש נהג הודי ומכונית ממוזגת המשמשת כמקום מפלט ממה שקורה בחוץ, אבל מגיע שלב, שכל מה שתרצה, יהיה, להגיע כבר לסוף הטיול וכל אחד ילך לדרכו ונפרד כידידים. אבל לא… גם אז, ינסה הנהג לסחוט ממך הבטחה לביקור חוזר…

ולסיכום החוויה : תאכלס, הכי טוב נהג אילם…

ושלא תקראו לי רעה, כי אני אכולת יסורי מצפון, שאין לנהג ההודי שלי אפילו שירותים בביתו. (חזר והדגיש)  ותמיד משאירה טיפ שמן. לפצות על הקיבוצניקים הקמצנים (מהטיול הקודם של הנהג). 

ספטמבר 2017

משאית מדליקה כזו, יש רק בהודו

לא בחרתי בדרך הקלה, לעלות למקדש אמר שליד העיר הורודה ג'יפור.

לא בחרתי לרכב על גבם של פילים מסכנים, אשר כל עולם הצטמצטם לידי עליה לצורך ירידה ושוב עליה ושוב ירידה במצודת אמבר התיירותית והמקסימה שליד העיר הורודה ג'יפור.
עליתי וירדתי ברגל כחלק מחווית הביקור במבצר ונזהרתי שלא ארמס לפתע, ברגלי איזה פיל עייף.
אוגוסט 2017

בדרך מג'יפור לדלהי, בעצירה קצרה לשם תשלום אגרת מיסים, הקיפו אותנו ילדים – רוכלים. מאוד חשקתי בחתיכות הקוקוס שמכרו, בדוסות הענקיות המטוגנות וכמובן שלא העזתי, אבל כשהגיע ילד עם המחבת… נשברתי וקניתי.

הנהג החמוד שלנו והמשתף בסיפורי חייו, שיבח את המחבת ואמר כי צ'אפטי שאשתו מכינה על מחבת חרס, שווה בהרבה מצ'אפטי המוכן במחבת רגילה. וכך, קניתי מהילדון הרוכל- מחבת קרמיקה מחוזקת בידית ב50 רופי, שזה בערך שלושה שקלים.. (בטח שילמתי פי שלושה מהמחיר המומלץ). המחבת המשיכה בנסיעה עימנו. הגיעה למלון הסנובי מאוד בדלהי, עברה בידוק ביטחוני בשדה התעופה (מעניין מה חשבו עלי אז) ובטיסת אלעל ישירה, עטופה בשמיכה ומתחת לכיסא), הצליחה להגיע לארץ בחתיכה אחת. (איזה מזל, שלא ארזתי אותה במזוודה שאחרה להגיע בשבוע). והנה אני, במטבחי, בערבה הרחוקה, מכינה צ'אפטי במחבת הקרמיקה. למען האמת, הכנתי נאן ויצא אחלה. אין ספק, הקנייה הטובה והמשתלמת ביותר שלי בהודו. אוגוסט 2017

מתכון לנאן : http://www.foodisgood.co.il/recipe/indian-nan-bread/

הי דרומה מבנגקוק – נובמבר 2017

לא יכולים שלא לתהות לגבי כמויות תחנות העצירה לצפייה בנוף, הכל כך רבות ופזורות לאורך הכבישים הצדדים בסאמוט סאקון. מסתבר שאלו אינן בריכות דגים, למרות שלאורך הדרכים פזורים מתקני ייבוש רבים ובהם מתייבשים דגים . וגם לא שדות אורז, משום שאין אנו רואים כלל, את גבעולי האורז או את שדות משתלות האורז הירקרקות, אלא בריכות מלח ובתוכן מי מפרץ בנגקוק, נשאבים ומובלים לבריכות לשם יבוש טבעי בשמש. ונראה, כי בעונה בה המלח מוערם בערמות לבנות, הנוף בהחלט עוצר נשימה. אולם בנובמבר- תהליך ההפקה רק בשלבים הראשוניים של ברכות מוצפות ורידוד הבריכות היבשות , בעזרת מכונות דמויות חרקי ענק עם רגלים דקיקות, המתרוצצות על מעטה המלח המתייבש מאפשרים לנו מראות כמו בסרטי מדע בדיוני עתידיים.

ובנוסף להגברת הסצינה – בשפכי הנהרות , עוגנות ספינות דיג רבות וצבעוניות.
אני, כצמחונית אדוקה, מנסה לפרגן לדייגים וגם לסועדים ומעדיפה שלא לחשוב על אחריתם היבשה והמלוחה של הדגים…

לאורך החופים נראים דייגים, הולכים הלוך וחזור בתוך המים הרדודים ו"מסיעים" רשתות כחולות. כאילו גורפים ומעלים משהו מתחתית הים. כשפתחנו חלונות, היכתה צחנה עזה.

סירחונם של אלפי שרימפסים קטנטנים – כאלה, שלא יזכו להגיע לבגרות וכעת לאחר שנשלו מהים, נשארו להתייבש לאורכי החופים וסיימו חייהם בתוך צנצנות קטנות, כממרח שרימפס עז ריח וטעם. ממרח שרק תאילנדים מסוגלים לחבב..כיאות לכפר, אשר מתפרנס משליית שרימפס – שלטי הרחובות מעוטרים בהתאם.

מפרץ בנגקוק – נובמבר 2017

בבית מלון חביב, על שפת הים, אי-שם במפרץ בנגקוק. בפרצ'ופ קירי קאן.

אז הוא אמר לי: "מה הכיף הזה שלך להיות כל כך הרבה זמן בים ? תנועת הגלים ? הנעימות שבמים ?"
ניסיתי להסביר לו.
שכח, שאי פעם לפני יותר מיובל שנים, התערסל בחמימות מי השפיר -תשעה חודשים…
לא השתכנע. יצא מהים. יחכה לי עם מגבת כחולה גדולה. אמר לי.
"מה אני הזקן והים?"…