אולי בגלל שאני מקורקעת, עקב נסיבות החיים ולא מצליחה, בזמנים אלה, לפרוס כנפיים. מוצאת עצמי מתגעגעת.
נשארה בידי חדוות היצירה של הכנת טעמים אשר יסחפו אותי למחוזות רחוקים.
את הודו, אני בוחנת תמיד מבעד למלאי כופתה.
יש פעמים בהם אני מתענגת ולפעמים גם מתאכזבת.
לא הרבה נדרש על מנת להכין מלאי כופתא ולכל טבח ברחבי הודו,יש את הכיוון שלו.
התחלתי בעצם בהכנת פירה עד לשלב המעיכה. שבו אין להוסיף נוזלים. מתקבל פירה יבש.
טיגון בצל יבש בשמן קוקוס.
בצל נוסף נכתש במעבד מזון, עם ג'ינג'ר ואגוזי קשיו למחית חלקה והתווסף למחבת.
הל, פלפל אנגלי, ג'ינגר וכורכום
נוספו למחבת גם: אבקת כורכום זהובה. גם יפה וגם בריאה. הל (קרדמון) ופלפל אנגלי, אשר בהודו מכונה גם "Allspice" – בזכות היותו תחליף לתבלינים רבים.
נכתשו ידנית בעלי ומכתש. מעט קינמון – מוסיף המון, מלח, צ'ילי אדום מהגינה, ובהמשך חלב קוקוס ומים במידהוהרוטב מתעבה מדי. הנה, הרוטב מוכן.
את הפירה אני חופנת בידי וממלאה את חלל הכופתא בצימוקים קטנטנים וטעימים. מגלגלת באבקת קורנפלור ומיד למחבת הרוחשת (שמן קוקוס כמובן). מטגנת עד הכופתא עד הזהבה ומטביעה במחבת הרוטב.
נותנת לרוטב לכסות את הכופתאות ולהתבשל עוד קצת והקסם מוכן.
בג'יפור העיר הורודה החלטנו החלטה אמיצה. לרכוש חמישה כדי חרס ולשלוח אותם לארץ.
האחרון ששרד חלקית
ולא סתם כדים. ולא סתם משלוח ולא ממש עכשיו, אלא זיכרון. אז הנה, אני מספרת:
אי אז, בשנות ה80, בטיול הגדול סביב העולם, הגענו לג'יפור. סוף טיול ארוך ברג'סטאן. וכמו תמיד, אנחנו מתלהבים מזוטות של חיי יום יום. מיקדנו את העניין בכדי חרס מזוגגים, חומים זהובים, אופינים לאזור ג'יפור.
ברור היה, כי אין סיכוי לסחוב אותם בתרמיל שעל הגב שלו, (שלי, מראש היה קטן יותר). אם כך, לקחנו החלטה אמיצה, לארוז את הכדים ולשלוח אותם בדואר לארץ. הסוף היה ידוע מראש, אבל זרמנו.
קנינו חמישה כדים גדולים.
קנינו קופסת קרטון גדולה וקש. התחיל מבצע הכדים.
בהודו, אינך עושה דבר לבד. תמיד יש מישהו שתפקידו בחיים לעשות משהו לפרנסתו. התפקיד שלנו היה למצוא את המקום והאדם הנכון ולפקח על המבצע.
הבאנו את הכל להודי צנום, בעל עסק להכנת חבילות. הכדים נעטפו בחמלה בקש ונארזו בקפידה בקופסא.
הקופסא נאטמה וצופתה בד לבן. את הקופסא המצופה הבאנו לתופר החבילות.
הוא מצידו, תפר בקפידה את הבד הלבן, היטב היטב מכל הכיוונים, שלא יפרם חלילה.
הגיע זמן טקס המשלוח בדואר. עמדנו בתור. מתארת לעצמי שלפחות את מחצית היום שנותרה לאחר שמחציתו בוזבזה על מלאכת האריזה.
טוב, באותם ימי הנוודות שלנו, הזמן היה משאב נרחב. כלומר היה זמן בשפע וחיפשנו מה לעשות בו.
הפקיד רשם בטוש שחור עבה את הכתובת הנכספת ובמו עינינו (כל הארבע ), ראינו כיצד הוא מדביק את הבולים הנחוצים על החבילה ומיד מחתים אותם.
בהודו של שנות ה-80, אם רכשת בולים, עליהם שלמת במיטב כספך כמטייל תפרן, אך לא פקחת עין, על המשך התהליך… שנייה לאחר הדבקתם ובמידה ופקיד הדואר לא החתימם, גורלם נחרץ להיות מקולפים מהמכתב/גלויה/חבילה ולהתמחזר בחזרה ע"י פקיד הדואר, למכירה חוזרת שלהם, לתיירים תמימים שישלמו על אותם הבולים.
החבילה נשלחה.
ומתי הגיעה? ואיך?
אנחנו המשכנו בטיול הגדול שלנו ובכלל שכחנו מהחבילה. נראה שנפרדנו ממנה בליבנו, כבר באותו בית דואר בג'יפור.
לאחר כשנה וחצי. כאשר אנחנו עוד בעיצומו של הטיול הגדול (שהרי לא סתם קראנו לו הטיול הגדול) הגיעה החבילה לארץ.
התיאור אשר קבלנו על הגעתה היה ככה:(ציטוט) : "החבילה הגיעה ובמקום חמישה כדים, הגיעו כאלף חתיכות כדים וכד אחד פיסח". אז מי אנחנו שנזלזל בדואר ההודי?.. לפחות החבילה הגיעה…
מאז, חזרנו לג'יפור עוד פעמיים. כדים לא קנינו מאז. אבל מחבת קרמיקה לצ'אפטי כן. וזה כבר סיפור אחר.
טיול בהודו מביא אותנו למקומות מופלאים. אנחנו עומדים נפעמים מול מקדשי דילווארה במאונט אבו.
ממש לא מובן איך בנו את הפלא הזה.
מקדשי דילווארה
בביקור במקדשי דילווארה במאונט אבו, לא הצלחנו לעמוד מרוב תדהמה. אז התיישבנו והסתכלנו.
קבוצת הדת המסתורית – ג'ינאזים, היא זו שבדרך כלל אחראית למופלאים שבמקדשי הודו. מוכשרים החבר'ה הללו.
מאונט אבו, עיירת היל סטיישן הודית, כלומר, מובטח לך אוויר פסגות קריר בחום הקיץ הכבד של הודו. הכל יחסית…
הסיבה העיקרית אשר גרמה לנו להגיע לשם הם מקדשי דילאוורה. (Dilwara Temples)– כאמור, אין דברים כאלה. המקדשים פעילים, כלומר עבודת הפולחן מתבצעת בהם כל ימות השנה ולנו כתיירים, יש כניסה מוגבלת בזמנים. בזמן בו היינו הוגבלה כניסת מטיילים לשעות שבין 12:30-18:00 – וכן, שווה לבדוק מראש שלא תתבאסו.
נעמדנו בתור ארוך, נפרד לנשים ולגברים. הוזהרנו מראש, שאין להכניס חפצי עור, מצלמות, ארנקים וכדומה. (אפשר להפקיד במקום בלוקרים הודיים ואולי מוטב להשאירם במלון מראש). וכמובן יחפים. אחרי המתנה לא קצרה נכנסנו ונדהמנו.
למרות שהיינו כבר כמה פעמים במקדשים מדהימים ברג'סטאן- כמו מקדשי רנטקפור היפיפיים, חשבנו שכבר ראינו הכל. אז זהו שלא. מקדשי דילווארה במאונט אבו, עוד יותר מדהימים ממדהימים.
הזמן לסיור במקדשים מוקצב, שהרי התור בחוץ ארוך וכולם רוצים לההיכנס. המדריך, האחראי על הסיור, מזרז אותנו לקום ולהמשיך להתפעל בהליכה.
קונהט האוס
לנו באכסניה צנועה אך מיוחדת. שריד מהתקופה הקולוניאלית הבריטית: Connaught House .
נהנתי עד מאוד, להיות מוקפת בציורים ישנים, רהיטי עץ אשר תפארתם עוד נגלת לעין ושקט ודממה סביב.
חבל שלא תיכננו שהות ארוכה יותר במאונט אבו. בפעם הבאה, נשאר יותר. אני בטוחה.
להיות באודיפור תמיד כיף ולא משנה כמה פעמים היינו קודם. עיר הודית מתוקה.אז כמו תמיד אצלנו, חיפשנו מקומות שטרם היינו בהם וכך מצאנו את א'הר אוסף נטוש של מצבות המושלים של אודיפור. האתר, קרוב מאוד לאודיפור.
לאתר הסגור בשרשרת מחלידה ובריח, יש שומר, שמאוד שמח לפתוח לנו ולהרשות לנו להעיר את המתים בא'הר. כמובן תמורת תשר, אשר סידר לו את המשכורת החודשית…
הסתובבנו בין המצבות המרהיבות הפזורות בשטח. אנחנו ואולי רוחות המתים. תאכלס, גופות אין שם, שהרי ההינדים שורפים את מתיהם. המצבות התחרו בדממה, אחת עם רעותה, למי יש יותר גדול…
בשלב מסוים, ראינו בשמחה שנחל מפכפך בין המצבות. מרחוק נחל, מקרוב – ביוב. כיאות להודו.
אחרי כשעה, כאשר הספיקה לנו השוטטות בין המצבות וחזרנו לבית המלון המדהים שלנו באודיפור : אודיפור טרידנט – מלון יפיפיה. רק לטייל בגני המלון לוקח כשעתיים. מלון מבהיק מנקיון והשירות – חבל על הזמן…
אודיפור, עיר מקסימה ברג'סטאן. תיירותית כהלכה ועל כן נוח לנו להיות בה
האגם והעיר הנשקפת
באודיפור ביקרנו כמה פעמים, בשלושים השנים האחרונות. וכל פעם, התאהבנו מחדש. יחסית לעיר הודית, אודיפור עיר קטנה והליכלוך בה מועט. איזה כיף להיות תייר באודיפור. במיוחד כשיש ביכולתך ללון באחד מהמלונות המאוד מפנקים שבעיר.
אז קבלו נא המלצות לגבי שני מלונות נהדרים. וכמו תמיד, מפצירה בכם לבדוק המלצות עכשוויות ליתר ביטחון.
פינה בגן המלון טרידנט
מלון טרידנט – אואזיס אמיתי הכל מבהיק מנקיון. החדרים גדולים ונוחים. גני המלון מדהימים. המלון אינו במרכז העיר, מה שמקנה לו את תחושת היותו עיר מפלט. מלון אודיקוטאי – מלון מיוחד, מרובה פסיפסים מרהיבים. (אחת מהאומניות רבות, בהם התברכה אודיפור).
צריך לדעת שיש בו חדרים נפלאים לצד חדרים נפלאים פחות.
במלון, מסעדה טובה על הגג – צופה על כל הנוף המדהים של אודיפור.
מלון אודיקוטי
חוץ מלשוטט ברחובותיה של אודיפור ולערוך קניות (למרות שלמען הגילוי הנאות, הקניות באודיפור יקרות יותר משאר ערי רג'סטאן. אבל מי מבטיח לנו, שאת מה שנמצא לקנות באודיפור, נמצא גם בהמשך, במקומות אחרים?)…. לבקר בארמון המהרג'ה.
לבקר בעיר המתים א'הר. כדאי גם לקפוץ לעת שקיעה אל ארמון המונסון הנידח.
ארמון המונסון
השם: ארמון המונסון מצלצל מאוד רומנטי ומצטרף טוב למושג השקיעה. וכך נסענו לעבר השקיעה, או יותר נכון, לפני השקיעה לעבר ארמון המונסון. ומזל שהגענו קצת קודם, כי בקושי נשאר מקום לשבת ולצפות בשקיעה העמוסה לעייפה בתיירים, שלכולם היה חשק רומנטי. השמש לא איכזבה ושקעה בהתאם.
מאז היו לי מחשבות לעשות עסק מהשקיעה בערבה. לבנות ספסל במדבר ולגבות 80 רופי תמורת הזכות לצפות בשמש הישראלית, השוקעת מעבר להרי מדבר הערבה. יופי של Sun Set Point.
תמיד כיף להגיע לחוף ים. אבל במקרה של וורקלה, אהבנו הכל פרט לחוף הים.
מבט מהמלון לחוף וורקלה
אולי כי אנחנו, האוהבים את תאילנד וחופיה, קשה לנו ההשוואה. אולי כי הגענו לחוף היותר מקומי, הפחות מטיב עם תיירים.
מחלון חדרינו במלון, המשכשך ממש במי הים. צפינו בהתרגשות בתהלוכות הרבות של הינדים השוטפים מעליהם את אפר מתיהם בממי חוף הים. החשק להיכנס למים ובטעות לבלוע מי ים מעורבים באפר מתים, אזל לנו.
יצאנו לשוטט בסביבה. הררי זבל במורדות החוף, חיזקו את החלטתנו בקשר לאי-רחצה בחוף וורקלה. מקסימום, בבריכת המלון. גם אז, לא ממש בחשק.
ומה עושים אם כן בוורקלה? ציפו מאיתנו לשוטט בטיילת הגבוהה שמעל החוף. מסעדות ובתי קפה. חנויות ושאר מיני סחורות תיירים. אז שוטטנו. אכלנו, קנינו פה ושם. הצלחנו לשבור / לקלקל את סטריוטיפ הישראלי העומד על המקח. כאשר רכשנו חולצה רקומה, הצענו למוכר לשלם יותר ממה שביקש. המוכר ההודי נכנס להלם: "אתם בטוחים כי אתם ישראלים"? שאל והסכים להצטלם עם החולצה…
חולצה רקומה ומוכר הודי צנום
שוטטנו במקדש הצמוד לחוף ובשוק הקטן ואז גילנו בפתק זעיר אשר הוצמד לאחת המסעדות אודות פסטיבל פילים למחרת בקולום. מה שהוביל לאחד מהחווית הנהדרות להן זכינו בטיול.
פיל ורוכביו
לקולום הגענו מעט מוקדם מדי. הפסטיבל רק החל להיווצר: פילים גדולים החלו להופיע מכל קצוות העיר. מקושטים עדיים מוזהבים, מובלים בידי בעליהם הגאים. חבורות נרגשות של מקומיים החלו לגדוש את הרחובות שבן רגע התמלאו בפילים הענקיים ולא השאירו מקום.
פסטיבל פילים בקולום
דוכני אוכל צצו בכל פינה. אומני קתאקלי החלו באיפורם המסורתי הארוך והמסובך והסכימו בחפץ לב, כי נציץ בהם. מעגלי מתופפים החלו להיווצר והפילים הוסיפו להגיע.
איפור אומן קתאקלי
החום והלחות, שיקולי בטיחות נסיעה בדרכים החשוכות של הודו והשעה המאוחרת הכריעו את הכף והתחלנו לחזור למלון המרוחק כשעה מהכפר קולום. בדרך, ראינו פילים מקושטים בדרכם לחגיגה. תהלוכות פסלי אלים ואלות ביזארים, כמו שיש רק בהודו.
פסל אל הינדי
וורקלה וקולום הסמוכה אליה נשארו כזיכרון יקר, אך לא בגלל הים. וכשנרצה חוף וים, ניסע למקום אחר.
אם יש מקום בעולם שלא ארצה להגיע אליו בשנית,
אני חושבת שזוהי המכבסה הגדולה במומבאי.
דובי גת
טיול נשים. רק נשים. הביא אותנו לטיול קצרצר במומבאי.
תחילה צפינו מראש הגבעה אל אזור המכבסה הגדולה ביותר בעולם. Dhobi Ghat.
ילדים קבצנים אחזו בשולי מכנסינו ובקשו נדבות. "צ'לו" אמרנו להם ואטמנו את ליבנו בכוח. יום ראשון בהודו הוזהרנו שלא לתת נדבות, כי לא נצליח לעמוד בהמון הקבצנים אשר יסתער עלינו, בעיקר במומבאי השוקקת קבצנים מכל עבר.
ואז, אז הוחלט לרדת למטה. לתוך תוכה של המכבסה האנושית הענקית הזו.
לראות כיצד אלפי פריטי כביסה מטונפים מכובסים ומוחזרים צחים ונקיים לאלפי בעליהם.
וכמו בהודו, רק גברים עובדים במכבסה.
גברים שחומים, מזיעים על הררי כביסה. לשים אותה בכפות ידיהם, רגליהם בוטשות במים מעופשים.
ואנחנו, חבורת גברות ארצישראליות מהלכות בינהן ומתבוננות באתר התיירות ההזוי הזה. "Welcome to India" אמר לי אחד הכובסים תפס בידי הכובסת שלו את ציצי ולש, כאילו אין איש שיוכל לעמוד להגנתי. מה שהיה נכון. נרתעתי לאחור והוא פסק.
שמחתי לעזוב את היורה הרותחת הזו של המוני כובסים ממין זכר, מיוזעים וחרמנים כמו הודי ממוצע. עדיף לצפות מרחוק ולא להפגע. מי בכלל העלה על דעתו, כי לא ידרש תשלום על הצצה מפוקפקת זו…
שייט כורסא בכומרכום (מים סכורים) התאים לו כמו כפפה
כי אם יש משהו שהוא אוהב במיוחד זה שלא צריך לטרוח בטיול: מישהו כבר טורח עבורו ומה שנותר לו, זה לשבת בנוחות על הכורסא. לתת לבריזה הקלה לצנן אותו. לבהות בנופים היפים, המתחלפים בשלווה. לפצח לובסטרים שבושלו במיוחד עבורו. להתענג על הרגע. על המקום. התאים לו כמו כפפה.
נעזוב את זה, שהיינו צריכים לדלג מסירה לסירה על מנת להגיע לבית הסירה הפרטי שלנו כי בסוף הגענו בשלום.
התמקמנו על הכורסאות. הצצנו בפנים הסירה ושמחנו על ששמענו בקולו של סוכן הנסיעות ההודי / ישראלי שלנו מקוצ'ין, אניל, אשר יעץ לנו שלא לישון בבית הסירה בלילה, אלא ליהנות מההפלגה ולחזור לישון בביטחת חדרנו הנחמד במלון שעל שפת הים בכומרכום (Kumarakom).
לא להתקע בסירה, בלילה ללא מזגן בגלל הפסקות חשמל או גנרטור כושל. צדק. אנחנו מפונקים. בעיקר שזה נוגע לאיכות המזרון, הכרית והמזגן. לסיכום – ארבע שעות הפלגה בבית סירה, עשו לנו את זה. מעבר לזה, מתאים לחובבי שייט.
יום קודם: בטווח קרוב למלון הנחמד שלנו, שמורת ציפורים. אותן שמענו מפזזות על ענפי העצים הגבוהים. רק התחלנו לצעוד ומיד צץ זקן בעל סירת משוטים קטנה. מובן כי שיתפנו פעולה עם הזקן ולא השארנו אותו לשוטט לבדו בשמורה. הצטרפנו אליו לסיור שייט במי הנהר, קרוב לשמורת הציפורים. ודווקא שם, היות ושטנו ביובלים הקטנים, בסירת משוטים קטנה של זקן אחד נחמד. דווקא שם, נהנו ביותר מהצצה לחיי המקומיים הגרים על יובלי הנהר: רחצה וכביסה. בישולים ושלווה ביתית. וגם עופות מים בודדים, שהצלחנו לראות פה ושם כיאות לשמורת ציפורים.
מדינת קרלה – סוג של הודו רכה יותר. זהובה יותר. פחות קשוחה. קלה יותר לעיכול.
קניקומה. פרח העץ הלאומי של מדינת קרלה
העץ הלאומי של מדינת קרלה נקרא : קניקומה או אמלטס (Amaltas or Kanikonna)
העץ פורח לקראת ראש השנה ההודי בקרלה, הנחגג ב14/4 בשונה משאר מדינות הודו. על פי המסורת, האמא, מכינה את הבית לחג: מנקה ומטהרת (מזכיר לי את נקיונות פסח) ומכינה את הבית לפוג'ה חגיגית. עיקר הפוג'ה יהיה מגש גדול עליו עורכים פירות, מטבעות כסף, ממתקים , פרחים ובעיקר פרחי הקניקומה, שאי אפשר בלעדיהם. הילדים נלקחים לפוג'ה, בעינים עצומות. כאשר הם פוקחים את עיניהם, הדבר הראשון שיראו יהיו המגשים החגיגיים. היום נמשך, כאשר הילדים מתרוצצים בין הבתים ומקבלים מטבעות למזל וברכה.(הסבר מפי הנהג שלנו בקרלה: סנדוש בעל השפם)
במדינת קרלה, הכל רגוע יותר. שלו יותר. פחות מלחיץ.
אסור לקבצנים לקבץ נדבות ברחובות וזה עוזר לנו כתיירים. (להם כנראה פחות).
בקרלה נקי יותר ממדינות שכנות. (בעיקר אם מגיעים ממדינת טאמיל-נאדו, המאוד לא נקייה, בלשון המעטה).
אחוז המשכילים במדינה, הוא הגבוה ביותר במדינות הודו. הנופים מדהימים, המסאג' משובח והאוכל מצוין.
ואם בחרתם לנסוע בפעם הראשונה להודו, נראה שזה יעד מצוין אך ורק בעונה המומלצת. מעבר לזה, חם ולח בצורה מוטרפת.
מסלול טוב בקרלה, יכלול כמה מקומות שאין להחמיץ: מונאר, שיט בנתיבי המים באזור כומרכום-אלפי, וורקלה וקוצ'ין עצמה.
הכל תלוי בזמן אשר הקצבתם לעצמכם לטיול ובדרך בה אתם מטיילים. את הטיול שלנו, ערכנו בעזרת נהג ורכב וזה איפשר לנו להגיע ליותר מקומות בפחות זמן.
"בואו, תטעמו משהו" – הזמינו אותנו עינהם של בני המשפחה בדוכן המשפחתי שלהם בחצר המקדש במדינת קרלה
למקדשי קרלה, אסורה הכניסה למי שאינו מאמין בודהיסטי. אבל הסיפור האמיתי שלהם, מתרחש בחצר המקדש, שהיא בדרך כלל שוק גדול, עליז וסגנוני.
ואם להיכנס לקודש קודשי המקדשים חפצתם, כדאי שתשנו יעד, למדינת טאמיל נאדו השכנה. היא מדינת המקדשים האולטימטיבית ואין לה מתחרים בנושא.
לפעמים, מה שנחוץ הוא רק אהבה וחיבוק. באשראם האם המחבקת מחלקים אהבה ללא תנאי. רצוי לבדוק מראש באתר כי אמה, האם המחבקת, נמצאת באשראם ולא במסע מחוץ לו.
לא יצאנו מגידרנו, אבל אני מכירה חברות אשר נוסעות כל שנה לאשראם הזה במיוחד.
השפה המדוברת בקרלה נקראת מלאילאם, נשמעת עגולה ומצחיקה. אנשי קרלה בעלי עור שחום יחסית. כיאות למדינה טרופית חמה ולחה. אנשים חביבים וצנועים שאינם מציקים יחסית לשאר ההודים.
ארץ טרופית שגדלים בה סוגי תבלינים אקזוטים רבים כמו פלפל ירוק או שחור, הל (קרדמון), מוסקט, קינמון וכדומה.
פרט לטיולים מהנים מאוד בגנים איורוודים בוטניים ומטעי תבלינים, התבשילים מצוינים ואין כדוגמתם בהודו כולה.
אפילו אורז מיוחד יש בקרלה. גרגיריו שמנמנים וגדולים מאוד. שונים בצורתם ובטעמם מהאורז הבאסמטי, השולט במאכלי האורז של הודו כולה.
הידעתם שלעלי הבננה עצמם סגולות רפואיות? לא סתם, מגישים בהודו את הטאלי המסורתי, על עלי בננות. בדרך זו, גם נחסוך בכלי הגשה וגם נרוויח סגולות בריאות טובות מעלי הבננה המשמשים כצלחת חד-פעמית.
מכל סוגי הבננות שדגמנו, אהבנו ביותר את הקטנטנות, אשר גודלן כאצבע.
מטעי הקוקוסים הרבים, של קרלה, מספקים גם הם תוספת עשירה למזון, ההמתבשל ברובו בחלב קוקוס. מקסים לעצור בבתי מלאכה הקטנים הנמצאים לצד מטעי הקוקוס ולצפות כיצד מנוצלים האגוזים לתעשייה: יצירת חבלים, אריגים, כלים, שטיחים, חמרי בערה ואפילו דשנים. ואולי תמצאו גם מקומות בהם מפיקים סוכר קוקוס, שמן קוקוס וקמח קוקוס, הנחשבים כמאכלים בריאותיים בטרנד העולמי העכשווי.
אם תסתובבו ברחבי העיר קוצ'ין, תוכלו למצוא מגני דוד רבים, בחצרות ובבתים, שריד לקהילת יהודי קוצ'ין המקורית. קהילה שרובה כבר עלתה ארצה. בלחש, סיפר לנו מוכר בחנות, כי הם מאוד מתגעגעים ליהודים שלהם, שעזבו את קרלה ועלו ארצה. במקומם, הוסיף ולחש, הגיעו תושבים אחרים, פחות אהובים.
ולסיכום: מדינת קרלה היא מדינה טרופית, המשלבת נופים משובחים, מאכלים טעימים ביותר, תרבות עשירה ואפילו חוף ים, הכל במידה שלא תוקפת אתכם, כמו שהודו יודעת לעשות.
נ.ב הדבר היחיד, שהיה חסר לנו בביקור במדינת קרלה, הייתה האומנות על כל סוגיה. בשבילה צריך כנראה להגיע לרג'סטאן הצבעונית. זה כבר סיפור אחר.
