מגיעים לעיר המקדשים העתיקים לופבורי. כשעה נסיעה מאיוטיה. קופים מקפצים בין העתיקות ובאמת אפשר לחשוב לרגע כי הגענו להודו. המקדשים המטופחים, מקודשים בעיקר לאל שיווה ולאל בראהמה. (מהמיתולגיה ההינדית, שורשי הבודיהיזם).
קופים מקיר לקיר וכמו בהודו, צריך להשמר מפניהם. ברחוב שמול ארמון המלך נמצאות מספר מסעדות מקומיות, כי אי אפשר שלא להיות רעבים, בתאילנד. לישון – חזרנו למלון הנהדר שלנו באיוטיה.
ובתמונה – מקדש שלושת הצ'די בן כ-800 שנים, מתקופת ממלכת קמר העתיקה והמפורסם במקדשי לופבורי.
רוצים לדעת גם קצת יותר על איוטיה ? הנה פוסט
Lop Buri 2014
לאסי זעפרני : טעים ביותר בכיכר השוק בג'ודפור רג'סטאן. אבל אם אתם לא שם כעת: קחו רוויון. השרו קמצוץ חוטי זעפרן אמיתי (היזהרו מחיקוים – סיבי קוקוס צבועים באדום) במעט מים רותחים לפחות כשעתיים. הכינו מעט אבקת הל טחון. ערבבו הכל עם מעט סוכר, על פי טעמכם. מוסיקה הודית ואתם כמעט שם. לינה נהדרת במבצר, מרחק לא גדול מהעיר ג'ודפור : Fort Chanwa – להרגיש כמו מהרג'ות וללון בתוך מוזיאון ! ואם בשוק כיכר השעון אתם מסתובבים, אל תשכחו לקנות תבלינים בחנות תבלינים הנקראת כמובן : תבליני המהרג'ה.
אמנות קאתאקלי: סיפור – משחק בו השחקן מספר ומביע רגשות באמצעות תנועות הגוף והעיניים.
איפור והכנת השחקן אורכת שעות ארוכות. לעיניים, להעצמת המבע, מוחדרים גרעיני מלון, על מנת להאדימן.
את אמנות הקאתאקאלי לומדים שנים ארוכות בבתי ספר מיוחד בקרלה.
השחקן המאופר, צולם בעת פסטיבל פילים מגניב בעיר קויאם שליד החוף המפורסם וארקלה בקרלה.
רציתי לגלות לכם, שטופו אני מכינה לבד. לא קונה. כי אחרי שמתרגלים לטעם הטבעי של טופו שמכינים לבד, אי אפשר לחזור לטופו תעשייתי.
כל מה שצריך הם פולי סויה. בלנדר חזק. מים וחומץ תפוחים. וצריך גם בעל, שהכין לי תבנית לסויה, מעץ. ואם אין לכם איש כזה, כמו שלי, שאוהב להכין הפתעות מעשה ידיו, יש לטרוח ולמצוא תבנית לטופו ב-ebay, לא שזה קשה. לבנה אחת כמשקולת. סיר גדול. כף גדולה לעירבוב, חיתול ישן ושעה קלה.
את הטופו, הכרתי לראשונה בשנות ה-80 ביפן. שם הטופו מפורסם בטריותו (מכינים אותו כמוצר טרי יום יום) ובפשטות הגשתו. (טופו טרי עם מעט רוטב סויה ושבבי עירית.., כך שרק העדינות מדברת.) כשחזרנו לארץ, לאחר הטיול הגדול. לאחר כשנתיים טיול. בין שאר הדברים שהופתענו לא לגלות בארץ, היה טופו. וכמה שאני, כצמחונית, התגעגעתי אליו. עידן טרום האינטרנט ומתכוניו. בסוף שנות ה-90, כשישראל, גילתה את הטופו. את הערבה, בו אני חיה, עדין לא גילה הטופו, או יצרניו ומשווקיו.
רק בשנים האחרונות. גיליתי כי בעצם, הכנתו אינה כה מסובכת, אך דורשת השקעת זמן.
בקמבודיה, בסיאם-ריפ, הלכנו לראות כיצד מכינים טופו מקומי.בתקווה לגלות, טכניקות שאינני מכירה. מסתבר, שאין זה מאכל מקומי כלל. כלומר הקמרים העתיקים, לא הכירו טופו. אבל הסינים והטבעונים החדשים, הם קלינטורהכה טובה ועל כן, יש איש, הגר בסיאם ריפ ומכין כל יום טופו טרי למסעדות.. תנאי הסנטיציה לא משהו. אז אולי עדיף היה שלא לראות…
בכל מקרה, כך אני מכינה טופו: משרים את פולי הטופו לילה.שוטפים. מבלנדרים בתוספת מים. סוחטים לסיר גדול. חוזרים על הפעולה כשלוש פעמים, עד שרואים, כי סחטנו לפולים את כל המיץ. מרתיחים תוך כדי ערבוב. מסירים את הקצף שנוצר (שכבת ליכלוך).
אחרי רתיחה של כ5 דקות, ניתן להוסיף את החומר המגבן, שהוא בד"כ חומץ תפוחים אורגני או מיץ לימון. משהים קצת, עד שהתערובת נפרדת למים וגבן. מסננים את הגבן מהמים. מעבירים לתבנית מרופדת בחיתול. מניחים משקולת ומחכים מעט. את הטופו המוכן, יש לשמור בקופסא אטומה בתוך מים זכים. כל התהליך עורך כשעה.
נהנים מטופו טעים וטרי. ללא חומרים משמרים. איזה כיף לנו.
עונת הקיץ שלנו, מקבילה לעונת המונסונים הגשומה במזרח אסיה. אז בואו נדבר על הגשם
מונסון של קיץ
בדרך כלל בחרנו לטוס בקיץ לתאילנד, שם המונסון פחות נורא ביחס לשאר הארצות באזור.
אבל אף אחד לא מבטיח לכם מראש, מונסון חביב. כזה שיורד רק אחר-הצהרים ונרגע לעת ערב. בשנה שעברה הגענו לתאילנד במאי והמונסון היה פופאי… התוכניות להיות בים, התפוגגו מול הגשמים העזים וחיש ברחנו לבנגקוק. הצד של קו – סמוי, נוח יותר בתקופת המונסונים וגשום פחות מהצד של פוקט וקראבי. לכן קו-סמוי, הוא הימור טוב יותר בתקופת המונסונים.
ובתמונה: חמש דקות קודם, השתזפנו בשמש ואז פתאום השחירו השמים והתחיל לרדת מבול.
תאילנד ידועה באומנויות מסאג'. ואנחנו, המגיעים מארץ יקרה, הפכנו לצרכני מסאג'ים בלתי נלאים.
ניתן לבחור בין סוגי מסאג' שונים: מסאג' רגליים. מסאג' שמנים. מסאג' פנים וסוגי מסאג' מסורתיים יותר, כמו מסאג' תאילנדי. אני מכורה למסאג' התאילנדי, המסורתי, המתבצע בבגדים נוחים שמקבלים במקום. מעט מכאיב אבל בו זמנית גם משחרר. אולי זה הדבר הקרוב ביותר לאימון גופני, כשבעצם אינך עושה דבר אלא נמצא בידי המסאגיסט/ת, כחומר ביד היוצר. ככל שנמצאים באזורים תירותיים יותר, המחיר עולה ובדרך כלל טיב המסאג' יורד, בצורה מקבילה. בעיני, הגרוע מכל, הוא המסאג' בבנגקוק.
אם בוחרים בספא יוקרתי. בבית מלון יוקרתי,אפשר להיות בטוחים, כי הסצנה שמסביב תהיה נעימה עד מאוד אבל זה לא אומר כלום על טיב המוטיבצייה של המסג'יסטים.
אני מעדיפה מסאג' במקומות קטנים ובלתי תיירותים. בדרך כלל, זה עובד לטובתי. הן במחיר והן בביצוע. נסו מסאג' בהו-הין, לדוגמא: המחירים מגוחכים והמסאג' מפרק ומרפא. Thanakhom Thai Mssage – מסאג' מקצועי במרכז הו-הין. (רמז למציאת המקום – נסו למצוא באפליקציית Haapy Cow – מסעדה צמחונית בודהיסטית במרכז הו-הין. המקום ממש ליד. )
מסאג' מפרק במרכז הו-הין
בתאילנד, כמעט בכל עיר, יש מסאג' עוורים. זהו פרוייקט מרגש של הכשרת עוורים למקצוע, בו העדר ראייתם, מעצים את עבודתם. בצ'אנג מאי, נתקלנו בפרוייקט יפה של שיקום אסירות. שעברו הכשרה ומשקיעות את עצמן ברכישת המקצוע כתנאי ליציאה מחיי הפשע. http://www.dignitynetwork.org/womens-massage-center/ חשוב! לתת טיפ למעסה, בסיום הטיפול. כמובן, במידה ונהנתם. גם כך, הרווח של המעסה הוא זעום. לאורך החופים, נודדים מסאגיסטים/יות עם מחצלות הנפרשות מתחת לעצים. וכך לצלילי הגלים ורוח הים, מקבלים עיסוי מפנק. לפעמים, גם במקומות בלתי צפויים. אולי בעצם כן צפויים, כי מסאג' טבוע בתרבותם הבודהיסטית של התאילנדים: אי של שלווה ושקט במקדש Wat Phakha בצאנג-מאי. בחצר המקדש בחזית. שורה של כיסאות נוח. באחד מהם, הייתי אני. נתונה לחסדיה של מס'גיסטית, אשר הגיעה רכובה על וספה. עצמתי עיניים והתמכרתי. על גדת הנהר, באיזו עיר עלומה. נהנת ממסאג' על כיסא נוח ושוב אני מרגישה מליון דולר. אין על תאילנד !
התמכרות חדשה: כורסאות מסאג'
בכלום כסף, תנו לעצמכם לשקוע בכורסת מסאג'… איך לא השתמשתי בזה קודם!
